אימא חלק (ה)

התגייסתי לצהל לפני חודש, בעיקרון הייתי צריכה להתגייס כבר לפני שנה אבל בגלל המצב דחיתי את תאריך הגיוס.
דווקא בגלל מה שעברתי, בחרתי להיות חובשת ולהציל חיים של אנשים, אבל עם כמה שזה נותן לי סיפוק וזה רק אחת ל שיש הקפצה, זה גם מכניס אותי לבועה שאני מכחישה שאני נכנסת אליה, מאין מועקה כזאת שאת אימא שלי לא יכולתי להציל אבל אני נלחמת כל יום לא להיכנס לזה ואני מצליחה… אני חושבת.
ובוא לא נדבר על זה שאין הקפצות כמעט שבוע שלם זה רק מכניס אותי יותר לבועה, השעות שיעמום בצבא פשוט הורגות אז בוא נגיד שהחלטתי להאריך קצת את הגימלים…
8:01 בבוקר "ליה, ליה קומי! קומי מהר! הצבא פה!" אח שלי, יותם, מעיר אותי כולו נסער "מה??" קמתי במהירות והסתכלתי מהחלון חנה שם רכב של משטרה צבאית ויצאו משם המפקד שלי ועוד חיילים זוטרים "שיט!" אני כבר משתמטת יותר מחודש, אני על בדוק יקבל כלא לאיזה שבועיים וזה עוד במקרה הטוב, אין לי כח לחרא הזה. "תקשיבי לי פעם אחת יא ילדה חרא לכי תסגירי את עצמך ותסיימי עם הסיפור הזה" זוהר פיהקה וזרקה את העצה המחחמת לב הזאת לעברי. "אין מצב!" ראיתי שהם מתקרבים לכיוון השער, רצתי לחלון במטבח ובדקתי שהשטח נקי, על הבוקר במקום לצחצח שינים ולשתות כוס קפה עם סיגריה אני צריכה לברוח סעמק! יצאתי בזהירות מהחלון בקפיצה, הם היו מאחורי, התחלתי ללכת בקצב נורמטיבי, לנסות להשתלב עם האזרחים אבל המפקד קלט אותי והתחיל לרוץ אחריי, רצתי! ושאני רצה, אני רצה.
הגעתי עד סוף הרחוב, תיארתי לעצמי שהם יגיעו עם הרכב עד לשם אז נכנסתי בסימטאות של החרדים בשכונה בלת ברירה והמשכתי לרוץ "צאי מפה היי!" איזה אחד צועק לי בטון מוזר "אני בורחת מהצבא, הם רוצים לקחת אותי" אמרתי לו במבט של "מעניין מה תגיד על זה" הוא פתח עינים ואמר "הצבא?!" כן הצבא גאון "חייבים לקרוא לתגבורת!" הוא צעק כמה מילים ותוך כמה שניות התאספו שם כ20 חרדים והגנו עליי, חיכו לצבא שיעז להיכנס חחחח אני יבין אם הם יקחו צעד אחורה תכלס גם אני לא הייתי נכנסת "אוקייי… תודה" מילמתי בחיוך והמשכתי לרוץ.
9:26 הגעתי הבייתה בחזרה, סיימתי את המרדף אבל התחיל משהו לא פחות גרוע, אבא שלי. "אוי שיט" עכשיו הוא בטח יודע שאני עריקה ואין דבר שיותר מכעיס אותו מלהתעסק עם החוק. התקרבתי לבית כולי מתנשמת ועדיין עם פרצוף בוקר "יא תותחית" על הדרך השכן זרק לי בחיוך רחב "תודה" חייכתי אליו חצי חיוך במבט מבסוטי של די נו תמשיך,
"תתביישי לך! כמה בושות עשית לי עכשיו!" אבא שלי נראה כועס ומאוכזב מאוד, אני לא אוהבת שהוא כועס עליי אבל איזה ברירה הייתה לי נו "אבא אני…" ניסתי להסביר לו אבל הוא קטע אותי "לברוח ככה מהמשטרה?! מה את עבריינית?" אוף זה מעצבן אותי שהוא ישר שופט אותי ולא נותן לי אפשרות להסביר
"אבא זה משטרה צבאית ולא אני לא עבריינית מה הקשר אני…" שוב הוא קוטע אותי אני מתחילה להתעצבן תן לי לסיים משפט!
"זה לא משנה! עוד יותר גרוע את עריקה! הבת שלי עריקה!" מה הוא חושב לעצמו דיי אין לי כח בשבילו! הוא כל הזמן מצפה ממני להיות מושלמת בלי להבין למה אני עושה את מה שאני עושה בכלל אפילו לא מנסה להבין!
"כן אבא הבת שלך עריקה סבבה?! אתה בכלל יודע למה הבת שלך עריקה? אה?! אתה יודע כמה קשה לי בכלל?! איי פעם שאלת אותי מה איתי אהה?! שאלת?! אז אתה יכול ללכת לבכות על זה ש"הבת שלך עריקה" או להתקשר למצ"ח שיבואו לקחת אותי מפה באזיקים! תעשה מה שאתה רוצה אין לי כח אליך!"
נכנסתי וטרקתי את הדלת, הפעם אני יגיד את המילה האחרונה.