אימא חלק ד’

עברה שנה מאז…
כל זה מאחורי הצלחתי להתנתק מהזיכרונות הקשים.
אחרי ההתקף האחרון שהיה לי לפני חצי שנה אבא שלי הבין שאני חייבת טיפול כי זה לא יעלם מעצמו.
ההתקף האחרון היה שישבתי מחוץ לשער של הבית בספסל ושמעתי שירים… יותר נכון שיר… "see you again" התחלתי לבכות ולקרוע את המודעות אבל, הקאתי הרגשתי שהגוף שלי לא יכול להתמודד עם הכאב הזה פשוט התפתלתי מכאב וצרחתי אני זוכרת שצרחתי כל כך חזק שכל השכנים יצאו, אבא שלי יצא בריצה ותפס אותי ניסה להרגיע אותי, לא יכולתי לנשום חוויותי כל רגע מחדש צרחתי שוב בכיתי בהיסטריה וניסתי להשתחרר מזרועותיו אבל אז, פתאום, אחרי דקירה קטנה זה הפסיק…
זה היה ההתקף האחרון, מאז התחלתי חיים חדשים נטולי חרדות אבל לגמרי לא נטולי כדורים…
הכרתי מישהו, יותר נכון את הרופא שטיפל בי מאז אותו התקף, אלירן קוראים לו, הוא כל כך טוב אליי וכל כך יפה שאני פשוט שוכחת מהכל שאני איתו. זה נקרא אהבה? אז כן אני… נו הבנתם אל תכריחו להודות בזה.
מאז המוות של אימא שלי לא היה לי קל להיפתח לפני שום אדם ובטח שלא לאהוב מישהו אבל איכשהו זה קרה עם אלירן ואני כל כך מאושרת מזה.
הרגשתי שהחיים שלי מתחילים להתייצב שוב.
דרך אגב אני חושבת שעדיין לא הצגתי את עצמי כמו שצריך, אז נעים מאוד ליה קרסנטי בת 19 מעפולה בת למיכאל וחגית קרסנטי אחות לזוהר,חן, יותם, וטל.
הגיע הזמן לצלול לתוך הסיפור עצמו…