אימא חלק ב'

מאז אותו יום, מאז אותו רגע, כל חיי השתנו.
התעוררתי בבית, כולי הייתי עייפה וחלשה
בשנייה הראשונה שהתעוררתי עוד לא קלטתי
ואז שהתחלתי להיזכר הצטערתי על זה שהתעוררתי. ראיתי את כל המשפחה,
ראיתי את אבא שלי יושב שם בלי לומר מילה,
ראיתי את אחותי עומדת בחוץ ומעשנת קיטור,
כל הדודים והדודות פתאום היו שם
אף אחד לא ניחם את השני כי הוא בעצמו היה צריך את זה. לא הצלחתי, לא הצלחתי להתמודד, אבא שלי הסתכל עליי הוא ראה שאני מסוחררת אז הוא ניגש אליח במהרה תפס לי את הפנים ואמר לי "ליה, תסתכלי עליי!" אבל לא הצלחתי הייתה לי מועקה כבדה שראיתי את כולם, שהבנתי שאימא שלי איננה. לא שמעתי אותו הרגשתי פחד, איבדתי את כולם כי כולם איבדו אישה אחת שאותה גם אני איבדתי, רציתי להיעלם, לא הסתכלתי עליו. "ליה! תסתכלי עליי!" הוא הרים את הקול ונהייה סמכותי
זה הרגיש לי שהוא תפס פיקוד למרות שגם הוא לא כל כך מצליח. הסתכלתי עליו והדמעות זולגות "אני יודע, אני יודע טוב מאוד מה את מרגישה, יותר מזה אני גם מרגיש את זה. את מקשיבה לי? היי!" הסטתי את מבטי, חשבתי לעצמי; הוא לא היה שם! הוא לא ראה את מה שאני ראיתי! הוא קרא לי שוב "ליה בבקשה!" הסתכלתי עליו "את חייבת לנתק את זה, את חייבת לשחרר את הכאב הזה, הוא לא נותן לך לנשום בבקשה אני יודע מה זה תאמיני לי אבל את חייבת להילחם בזה כי אין שום דבר שנוכל לעשות שיחזיר אותה" הקשבתי למילים שלו והשתחררתי מאחיזתו. השעה הייתה 12 בצהריים ההלוויה התקיימה בשעה 2 אז התחלנו להתארגן היו הרבה אנשים.
בדיעבד עכשיו שאני חושבת על זה, זה הצליח להסיט את מחשבתי הבודדה.
הגענו לבית העלמין, הרבה חיילים הרבה אנשים חשובים הגיעו אבל שום דבר לא עיניין אותי מלבד המצבה שראיתי מול עיני.
אנשים החלו לדבר, אבא שלי החל לדבר
הקשבתי רק לחלק שבו הוא אמר בבכי:
"איבדתי לא רק את אישתי, איבדתי את אם ילדיי ואיבדתי את הבן אדם הכי קרוב אליי"
לפתע הרגשתי בחלום, לא הרגשתי את רגליי,
תחושה שלא הכרתי צבטה את ליבי כל כך חזק שצעקתי צעקה גדולה ונפלתי מהכאב על הריצפה.
רציתי אותה בחזרה, רציתי את אימא שלי בחזרה. התחלתי לבכות, אנשים היו שם והציעו עזרה אבל איזה מין עזרה הם יכולים לתת לי לעזאזל?! רצתי לכיוון המצבה וניסתי למצוא אותה אבל בתוך תוכי ידעתי את האמת, היה לי כל כך קשה לקבל אותה. התעלפתי…