אימא חלק א’

הכל הפך להיות בועה שחורה פתאום,
לא הצלחתי לשמוע כלום,
לא הצלחתי לשמוע דבר מלבד את הפחד,
מלבד את הכאב.
לא ראיתי איש, למרות שהמקום התמלא בין רגע, לא הרגשתי דבר, לא הצלחתי לנשום.
זהו, זה כל מה שאני זוכרת בזמן שהחזקתי את אימא שלי שגססה למוות בידיי.
איך הכל התחיל? איך החיים שלי הפכו להיות כאלה אפרורים ומלאי ציפרלקס אתם שואלים?
הכל התחיל ביום רביעי יפה ובהיר אחד.
אני ואימא שלי נסענו לכותל כדי לבקר את אחותי, זוהר, מגבניקית ששירתה בשטח הכותל המערבי.
בדרך לכותל אני מבחינה מצדדית העין במישהו שלא מוריד מאיתנו מבט, אבל אני ידועה בתור פרנואידית אז ניסתי להדחיק את המחשבה שמשהו רע באמת יקרה כי איך אומרים "כי יגורתי יבוא לי"?
מפה לשם המשכנו בדרכנו והגענו לכותל פגשנו את זוהר ודיברנו איתה במשך 20 דקות שבדיעבד היו ה20 דקות האחרונות של חיי.
הבחנתי שוב באיש והפעם לא נשארתי אדישה הרי אם הוא הגיע עד לכאן סימן שהוא עקב אחרינו.
ניגשתי לזוהר ואמרתי לה שכדאי שתבדוק אותו. זוהר ניגשה אליו וביקשה ממנו תעודה מזהה הוא ענה לה בערבית כמה מילים והיא עונה לו בחזרה ואז, בשנייה הכל קרה.
הוא קפץ במהירות מעל הגדר והצמיד לאימא שלי אקדח ללב.
חשכו עיני באותו רגע רק אז אתה מבין שאתה לא באמת מוכן למצבים כאלה.
ניסתי לנשום אבל עם כל הרעש והאנדרלמוסיה שנוצרה שם תוך דקה לא הצלחתי,
השוטרים רצו לכל עבר בניסיון להרחיק את כולם, תוך שניות הוקפצו לשם כל הניידות ויחידות המגב.
אבל עדיין, אם כל זה, הוא נשאר שם מכוון אקדח לליבה של אימי.
אחותי נראתה נסערת אך ניסתה להירגע,
היא דיברה איתו בערבית הוא ענה לה,
עשה רושם שהוא משתכנע לרגע
היא כיוונה אליו את הנשק והוא הורה לה להוריד אותו אז היא עשתה כדברו והכניסה אותו חזרה לנרתיק. היא ניסתה להרגיע אותו, היא ניסתה להירגע גם היא בעצמה אבל לא משנה כמה תנסה לשכנע מישהו, גם אם הוא קצת ישתכנע, ברגע שהוא יזכור מה המטרה שלו הוא לא יקשיב. והמטרה שלו הייתה להיות שאהיד.
היא ניסתה להסיט אותו מהמחשבה הזאת,
למרות שהייתה נסערת, היא ניסתה.
אך שהוא ראה את כל השוטרים מסביב הוא קלט לפתע בשביל מה הוא עושה את זה,
ובשנייה הוא שיחרר כדור היישר לליבה של אימי.
ראיתי את זה, הסתכלתי טוב.
אני זוכרת כל מבט, אני זוכרת את המבט של אימא שלי, אני זוכרת את המבט של הרוצח, אני זוכרת את המבט של אחותי, אני זוכרת את המבט של החייל שניטרל אותו בשתי כדורים לבטן התחתונה במקום לראש.
אני זוכרת הכל.
רצתי, רצתי כאילו זה הרגע האחרון שלי בחיים,
רצתי לאימא שלי כדי להחזיק אותה, כדי לנסות להחזיר אותה לחיים, נוצרו בי כוחות שמעולם לא הרגשתי, אומץ שמעולם לא השתמשתי בו
הגעתי אליה ראיתי אותה צורחת מכאב מתאמצת לנשום.
ניסו להרחיק אותי, אך נלחמתי.
אנשי המד"א החלו לטפל בה ואני נשארתי שם, נאחזת בה עד לרגע שפרחה נשמתה.
באותו הרגע הבנתי שאיבדתי את אימא שלי.
צרחתי צעקה כזאת גדולה, בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם, הרגשתי שלא נותר בי כח, הרגשתי פתאום לבד.
ראיתי את אחותי ליד כולה מבועתת הסתכלתי מסביב הכל היה נראה לפתע מטושטש…
זהו, זה מה שאני זוכרת,
ובעיקר מרגישה מאותו אירוע.