אילו רק ידעה

מלינדה כתבה במחברתה הקטנה שסחבה לכל מקום. היא הרימה את ראשה והביטה אל עבר האנשים במסעדה עד שמבטה פגש את מבטי. לאחר כמה שניות היא זיהתה אותי וחייכה. אלוהים כמה שהתגעגעתי לחיוך שלה. היא קמה ממקומה לכיווני. הבטתי בחשש באנט – בת זוגתי כבר שנתיים – בידיעה שהתקף קנאה יעבור בגופה הצנום כאשר מלינדה תגיע. מלינדה התקרבה לאט לאט, לבושה בשמלה פרחונית שהתנופפה בכל צעד וצעד. שיערה השחור נח על כתפיה ופניה היו מוארות בשמחה. "היי," אמרתי למלינדה. "היי! וואו הרבה זמן לא ראיתי אותך!" היא ענתה בחיוך והביטה בי בציפייה. "מלינדה, תכירי זו אנט – בת זוגתי" אמרתי והצבעתי לעבר אנט – שהביטה בי במבט חודר. החזרתי לה הנהון מלא הבנה ואמרתי: "אנט זו מלינדה – חברת ילדות וותיקה". אנט ניתקה את מבטה ממני ובחנה את מלינדה בחיוך ביקורתי. "היי" מלינדה אמרה לאנט ואנט הרחיבה את חיוכה. "אני ממש שמחה לראות אותך אחרי כל השנים האלו, כמעט ולא השתנת!" אמרה. "גם את לא," עניתי. "טוב אני לא אפריע לכם יותר. טוב לראות אותך" היא אמרה בחיוך. הנחתי שהיא הרגישה את המתח שבאוויר והחליטה לחתוך את הסיטואציה. "גם אותך" אמרתי בהתלהבות. אולי יותר מידי בהתלהבות. מבטה של אנט שרף אותי מבפנים. "מי זאת?" אנט שאלה לאחר שמלינדה חזרה למקומה. "מלינדה," עניתי ברכות. "כן…. אבל מה הקשר בינכם? איך הכרתם?" היא המשיכה. "היא חברת ילדות. אף פעם לא היינו ביחד או בקטע רומנטי. אף פעם לא הרגשתי אליה שום דבר." שיקרתי. אולי לא היינו ביחד, אך תמיד הרגשתי כלפיה רגש כלשהו שתמיד ניסיתי להדחיק. אנט בחנה את מבטי לפני שהגיבה. "טוב. אני מאמינה לך." אמרה לבסוף. המלצר הגיע והניח את עוגת השוקולד החמה שהזמנו לקינוח. ראיתי בעיניה של אנט שהיא עדיין מעורערת מהפגישה עם מלינדה. אילו רק ידעה כי בתוך העוגה החבאתי טבעת יהלום. טבעת שלבסוף היא תענוד על אצבעה. היא אחזה בכפית ובאה לחתוך חתיכה מן העוגה. רגע לפני שהיא חתכה את העוגה היא נעצרה ושאלה "רגע, אני רוצה לדעת איך הכרתם" היא הביטה בי. עיניה החומות נחו על עיני ונאנחתי בחיוך. "מה זה משנה? אני אוהב אותך זה מה שחשוב." אמרתי. "היא יפה. מלינדה הזו… היא יפה. אני רוצה לדעת. למה אתה לא מספר לי?" היא המשיכה, ואני רק רציתי לגלות לה את האמת. הלוואי ויכולתי. רציתי לספר לה על הפעם ההיא שכבר לא יכולתי להיאחז בידיו הארוכות של החיים. לספר על הפעם ההיא שהגעתי לסף היקום ולפסגת הכאב וויתרתי. רציתי לספר לה על התקופה שהייתי הולך לבד ברחובות, מחפש דרכים אפורות לעולם אחר. רציתי לספר לה על הזמן שהכל היה אחרת. רציתי לספר לה על הרגע שהוריי מצאו אותי מעולף בחדרי. רציתי לספר לה על השהות שלי במוסד לאנשים חולים. רציתי לספר לה, שבחדר לידי שהתה נערה יפה, שכתבה ללא הרף במחברת אדומה. היא ואני, היינו מוצאים נחמה בחצאי משפטים. רציתי לספר לה שאותה נערה ואני היינו חלשים. חלשים מידי בשביל להלחם בחיים. אילו רק ידעה כי נפשי הייתה חולה ובעברי הייתה תקופה חשוכה. אילו רק ידעה… אולי היא הייתה עוזבת אותי ללא מחשבה.

"אני אוהב אותך. זה מה שחשוב, לא?" אמרתי שוב ונעצתי בה מבט כדי שתרפה מהשאלות. "גם אני אוהבת אותך." אמרה לבסוף וחתכה חתיכה מן העוגה.