להתפוצץ מעצב

איני יודעת איך להתחיל אבל אני יודעת איך אני מרגישה, עוד רגע האיברים הפנימיים שלי עומדים להתפוצץ ולחשוף את כול הרגשות שהסתרתי כול הימים הללו, כול הדמעות ששמרתי עוד רגע מתפרצות למפל של בכי, ועדיין… עדיין לא הגעתי לשיא, עדיין נשאר בי הרצון להדחיק את העובדה שהכאב הפך להיות שיגרה. אני שואלת את עצמי מדוע אני מכחישה? אולי זה מפני שאבא שלי לא נמצא למרות שאומרים שהוא תמיד כאן. אז מדוע איני יכולה לראות אותו? לדבר איתו? מבחינתי הוא לא כאן! לא כמו שאני רוצה שיהיה.
איבדתי אותו כמעט לפני שנה, ומאז האור בחיי פשוט כבה…!! זו יכולה להישמע קלישאה אבל בטח לא לי. אני זו שמרחפת לי בכול יום ויום באיזור ללא שום הכוונה, מבינה שהמבט הגאה והמילים הטובות.. נעלמו לתמיד נכון? אז איך זה שגעגוע הוא הדבר היחיד שנותר? מדוע געגוע אינו עובר? ולמה זה כל כך כואב? ישנן שאלות רבות ללא מענה וישנם האופטימיים שיגידו שישנו האור בקצה המנהרה, אך אני רוצה להיות כנה ופסיבית ככל שאני מרגישה, המנהרה שלי ארוכה וחשוכה מאוד תסבירו את זה