איך אני רואה דברים – חלק ראשון

לא קל להיות בחור רגיש, תמים, ורוב התכונות שמתארות את ה-"בחור החמוד",
בתור הבחור הזה שתמיד היה קורן ונחמד, גם לרוב קשה לי להתחבר עם אנשים, כי רוב האנשים שבדרך כלל נתקלתי בהם, היו בעלי ראש שונה לגמרי משלי.
בכללי, שמתי לב שהראש שלי עובד שונה משל רוב האנשים, או האנשים בגילי.
כשאני מכיר בנאדם חדש, גבר או אישה, אני מנסה לקרוא אותו, להכיר אותו, איך הראש שלו עובד.
מה הוא חושב לגביי דברים ואיך הוא מגיב למצבים שונים, ומה יוצא ממנו כאשר נתקל בהם.
היכולת לחלוק שתיקה שהיא בעצם מלאה בשיתוף רגשות וחוויות, זה (מסתבר) יכולת שאין לכול אחד.
כשאני מכיר בנות, ולאו דווקא מכיר בצורה קרובה, אפילו חברה לכיתה, לאימון, סתם ל-" היי" ו-"שלום" פה ושם,
אני תמיד מחפש להכיר קצת יותר, לנתח. למה הבעת הפנים שלה כזו, מה יש לה להסתיר, ואם אין, אז אני רוצה לדעת למה. זה בעיקר מגיע מבנות, אולי כי עיקר הבנות שאני פוגש הם יותר מלאות בסודות מאשר הבנים שיוצא לי להיתקל בהם. אבל זו עדיין לא דיעה מגובשת.
בכול אופן, כשאני פוגש בחורה חייכנית, כזו שמתאפרת באופן קבוע בחיוך אמיתי, זה שובה אותי.
כי תכלס, יש כול כך הרבה סיבות לחייך. כשלא טובעים במציאות המלוכלכת שבנו עבורנו, אנחנו אוספים ושומרים לנו בכיסים את הסיבות והצבעים שבגללם אפשר לשמוח כול החיים.
ואולי הבחורה הזו שמחייכת תמיד, היא כזו שעדיין שומרת כמה סודות גלויים-חבויים בכיסים שלה.
וזו בחורה שזוהר הפנים שלה חובט בי בכול פעם שאני מביט בה, ואומר לה שלום.
עכשיו, על פניו, נראה כאילו אני דלוק עליה, או מאוהב בה. נכון? אז לא, זה לא המצב.
זה פשוט מדהים אותי. אני יכול לחפור ולהסביר שעות למה דבר כזה מדהים אותי, אבל זה פשוט לא מקרה או מצב טכני, לא משהו שאפשר לגעת בו. זה משהו שאפשר להרגיש.
וזו בדיוק היכולת שניתנה לי. לפגוש בחורה עם כזו הבעת פנים מקסימה, ולא לרצות לנסות להתקרב אליה, בקטע מיני או רגשי.
אני באמת לא יודע מאיפה זה בא, אבל אסיר תודה עבור זה.
למרבה הצער, התכונה הזו שככה בוערת בי, היא תכונה שכנראה לא צובעת את ההילה שלי, או אותי – בכול דרך שהיא או בדרך שכול בנאדם, או בנאדם בעל תכונות מיוחדות בסיסיות יבין.
כי עובדה שזה לא מושך אף אחד.
אני חיי בין אנשים, אנשים שעוברים מולי כול יום.
בינם אנשים צבעוניים, אנשים מיוחדים, ואנשים כאלה שאחרי כול התנגשות מבט איתם, שיח קצר, כול מקרה כזה,
המוזה שלי משתגעת, אני נדלק, נדהם, אני רוצה להכיר אותה, אותו, את הרוח המיוחדת הזו שכרגע נשבה לי על העורף וליטפה אותי…
אבל השאלה (הרטורית) שלי היא, במקרה כזה שהכרתי אדם מיוחד חדש, גם אם התחלתנו שיחה בסיסית, איך אני ממשיך ליותר מזה, מבלי להחצין את ההתלהבות שלי ופשוט להבהיל אותו\ה?
זה משהו שלכאורה מובן כמו שהשמש זורחת בבוקר, אבל אני בכלל לא הייתי מודע לזה עד לא מזמן.
אני יודע שיש בי מספיק תכונות שיגרמו למי שמכיר אותי, וחכם, ובוגר, לאהוב אותי.
אני רואה שאנשים מפתחים אליי חיבה, הערכה וגם מה שמתלווה לזה,
ועדיין, משום מה זה לא כ"כ פשוט.
אולי, כי אני לא יודע לדבר, לא יודע איך לגשת ולהשאיר רושם ראשוני,
שתכלס זה מובן לגמרי, אני לא גדלתי בסביבת חברים.
גדלתי בסביבה שבה אנשים שנאו אותי, התרחקו ממני. היום אני מבין שזה כנראה מתוך בורות ואטימות,
אנשים רגילים לא אוהבים שאנשים לא רגילים מסתובבים להם בין הרגליים, ותכלס, מבין אותם.
זה לא משהו שמצדיק שנאה או ביטוי שנאה אלים, אבל לגמרי מבין. גם אני הייתי כזה, ועדיין כזה, לפעמים, לרוב בלי לשים לב.