אידיוט-קטע קצר

כותבת על משהו שניגמר.
משהו שבעצם אפילו לא ממש התחיל.
על גופו הייתה חולצת משי שחורה.
עליה רקומים שני משפטים בצבע הזהב.
בתוכי מבינה שזאת לא אשמה.
לא תכננתי לאהוב דווקא את שלו הנשמה.
זאת אהבה שצמחה מעלי, שוברת את כל כללי.
כי לאחרונה, נוכחתי לדעת שליבי לא נמשך לאחר ממנו.
אנחנו שקועים בשיחה.
שלא שמים לב לרעשים, נמאס כבר מכל שאר האנשים.
למה זה לא יכל להיות רק הוא ואני, בלי אותם מרחקים עצומים.
לא רוצה לפגוש בגעגועים.
לא רוצה שנחזור להיות זרים, לא רוצה שאת אותם רגשות
ירגיש לבנות אחרות.
מניחה את ידי על כתפיו.
מביטים זה בזה ולא מוצאים הגה.
לא מסוגלת לעמוד בכך, רוכנת לחבק אותו.
סגורה בתוך זרועותיו, משעינה את לחיי הסמוכות על כתפו ושואפת מן הריח שלו.
מזווית עיניי בוהה בשיערו המתולתל, המקיף את פניו הרזות והצעירות.
מוכרחה להרגיש אותו קרוב.
מוכרחה להרגיש שהוא לא רחוק.
כלום לא הסתדר כמו שציפיתי, שוב תסבוכת מבולבלת.
דמעה שצנחה על עורפו. רגש חם הציף את ליבו.
"אני אוהב אותך"
ליבי שקע.
כי ידע, שזאת אולי הפעם האחרונה.
שהייה לו מעבר לידידה.
חייבת לומר.
אני פשוט אוהב אותו.
נגמרו הלילות,שקועה במחשבות.
גרמת לי לבכות, נימאס לי לחכות.
אני לא אתן לזה לקרות.
אתה סתם עוד אידיוט.
המציאות שמול העיניים כואבת.
אתה האידיוט שאני אוהבת.