אטלנטיס – פרק 1

כולנו זזנו באי נוחות בכיסאות שלנו.
זאת הייתה הפעם הראשונה של כולנו שם. ישבנו במעגל – הנחתי שבכל פגישה זה ככה.
המדריך(אני לא בטוח שנכון לקרוא לו כך) שנדמה לי שקראו לו אד, אבל אני לא בטוח פתח את פיו, אך לא התחיל לדבר.
בשלב הזה כולנו כבר מאוד עצבניים, במיוחד בהתחשב שעובדה שלפי דעתי – אף אחד לא באמת רצה להיות שם.
אותי, לפחות, הכריחו לבוא לשם.
"זה יעשה לך רק טוב", אני זוכר כאשר אמא שלי אמרה ואפילו הוסיפה "אולי סוף סוף תצא מזה". אני רק ספרתי עד עשר והזכרתי לעצמי ששום דבר טוב לא ייצא מכך שאתחיל לריב איתה, היא רק תגרום לי להרגיש יותר רע.
הלוואי שהייתי יכול להגיד שההורים שלי מטומטמים ושלא אכפת להם ממני ושהם עושים הכל כדי להרוס לי את החיים, אבל זה לא נכון.
הם ניסו כמיטב יכולתם (רוב הזמן) להיות שם בשבילי ולעזור לי, מה שהקשה עליי (ולא היו חסרים דברים שהקשו עליי) להיות נער מתבגר נורמלי, ולשנוא את ההורים שלי.
טוב נו, אלו לא היו הסיבות היחידות למה לא הייתי נער מתבגר טיפוסי, אבל כל דבר בזמנו.
"בסדר", הוא אמר. הוא התחיל להציג את עצמו (הסתבר שבאמת קראו לו אד!). הוא סיפר לנו שכאשר הוא היה נער הוא היה באותו מצב שבו אנחנו נמצאים היום, ושאחר כך שהוא גדל והתבגר הוא הבין שהוא עשה פיל מעכבר ושהחיים טובים ושבלה בלה בלה.
זה מה שאני קורא לו – בולשיט פסיכולוגי.
אחר כך הוא אמר שבגלל שזו הפגישה הראשונה הוא מעוניין בכך שכל אחד יגיד כמה שורות על עצמו.
הוא התחיל את הסבב המטופש מהנערה שישבה לידו. היא סיפרה שהיא בת 14, בדיכאון כבר שנתיים וחצי. הנער הבא סיפר שהוא בן 17, בדיכאון כבר שלוש שנים. זה בערך היה הפעם שבה הפסקתי להקשיב והתחלתי לתכנן מה אני הולך להגיד.
הייתה לי נטייה להילחץ מהיכולות המוגבלות ביותר שלי לעשות רושם ראשוני טוב.
למרות שהייתי צריך להגיד כמה זמן אני בדיכאון, ובן כמה אני, שני דברים וזהו, הייתי בטוח שאני הולך לחרב את זה.
לא שהיה לי אכפת, או לפחות כך דאגתי להזכיר לעצמי.
שקעתי במחשבות עד שנערה אחת הוציאה אותי מהן. מה שבעצם לקח את תשומת ליבי היה שבמקום להגיד מה שהיא הייתה צריכה להגיד ולהמשיך את הסבב היא אמרה, ואני מצטט "אני נמנעת מלהשיב על השאלות החודרניות האלה"
טוב, חשבתי לעצמי, לא צפוי, אבל גם לא משהו מיוחד.
אבל למרות שהיא נמנעה, אד ביקש ממנה לדבר בכל מקרה.
אז היא אמרה "אני בדיכאון, בת 16, אפשר להמשיך".
אז אד נאנח והמשיך.
היה לה שיער חום – שטיני ועיניים חומות. היה לה משהו עצוב מאוד בעיניים. היא לבשה סווצ'רט אפור שהיה גדול עליה (מאוד) וג'ינס קצר. בחירה משונה, ארוך וקצר ביחד. ממש לא התאימה למזג האוויר, מכיוון שהיה קפוא בחוץ.
בחנתי אותה, וניסיתי לא לחשוב על הבלתי נמנע, היא הייתה יפיפיה.
"תום?"
שמעתי מישהו קורא בשמי, ומשום מה, גם ניחשתי שזאת לא הייתה הפעם הראשונה.
מסתבר ששקעתי במחשבות ולא שמתי לב שהגיע תורי, מדהים איך מחשבותיי התגשמו.