אחת בלי חברים

היא הדבר הראשון ששמתי לב אליו כשנכנסתי למסיבה.
היא לא הייתה עם חברים, ולא עם בחור, היא הייתה לבדה.
ידיה בתוך כיסיה, פניה פונים אל המטבח. היא לא ראתה אותי.
תמיד ידעתי שזה קשה להיות בלי חברים, אבל אף פעם לא חוויתי את זה על בשרי. תמיד היו לי הרבה חברים, תמיד היה לי עם מי לדבר. רק לעיתים רחוקות עצרתי לחשוב על אלה שאין להם את כל זה.
"אתה בא?", ג'ני מושכת אותי פנימה.
"כן, אני בא, חכי לי", אני עונה תוך כדי שאני עוקב אחריה לתוך הבית הגדול.
הבית היה מקושט מכל טוב. רואים שגם פה מישהו עשיר. הכול מחברות יקרות ומעוצב באופן מושקע. המשפחה שלי יחסית עשירה, אבל תמיד החשבתי את זה לנורמלי.
"סם!"
אני מסתובב לראות מי קרא לי, "קרלוס!, מה נשמע?"
"פצצה. אני שמח שהחלטת לבוא, היה משעמם בלעדיך. ג'ני הצליחה לשכנע אותך?"
"כן, היא ממש התעקשה"
"בכול מקרה, טוב שאתה פה. אתה נכנס לבריכה?"
"אולי אחר כך", אני עונה.
"טוב, נראה אותך!", צועק אליי קרלוס.
אני רואה את סם מסתובבת ליד השולחן עם האוכל. משום מה, אני לא מרגיש צורך להתקרב אליה.
אני פונה אחורה, ומוצא את עצמי מולה. היא נראית…מוזר. היא לא נראית שמחה. היא לא נראית כמו מישהי שרוצה לבלות. מה יש לה?
"היי", אני פותח בהיסוס.
היא הולכת בלי לומר לי מילה.
אחרי כמה דקות זה כבר לא כל כך מזיז לי. המסיבה רועשת, בדיוק מה שאני צריך. כמה מהחבר'ה החליט שהם רוצים לעשות מסיבת קריוקי, אז הסלון הפך לאטרקציה הגדולה בבית.
אני מתיישב ליד כמה מהחברים שלי. אנחנו מדברים, צוחקים, מקשקשים על דברים לא חשובים.
"ראית אותה?", הוא מצביע על הנערה השותקת שראיתי כשנכנסתי.
"אה…כן. אתה מכיר אותה?"
"היא חברה של איימי, בגלל זה היא כאן".
אני מסתכל עליה שוב. היא לא נראית עשירה. היא פשוט…שותקת. מאז שהגעתי לא ראיתי אותה מדברת עם אף אחד.
בדרך כלל אני אוהב מסיבות. תמיד אהבתי. האווירה, האנשים, הכול פשוט…כל כך מגניב. אני זה שמזמינים אותו לכל המסיבות, זה שכולם יודעים ששום מסיבה לא שלמה בלעדיו.
אבל אף פעם לא ניסיתי להיות כזה. זה פשוט קרה.
אז אני לא יודע מה גורם לי לרצות לצאת החוצה. לפתע אני מרגיש שכל המסיבה רועשת מדי בשבילי.
אני יוצא החוצה לנשום קצת אוויר.
פתאום אני קופא. אני רואה אותה על הספסל, לבדה.
אני מתיישב לידה.
"את בסדר?"
"למה אתה שואל? לך תהיה עם כל החברים שלך, הם בטח ממש מתגעגעים אליך אחרי שלא ראו אותך שתי דקות שלמות".
"מה את רוצה ממני?", אני נפגע.
היא שותקת. שנינו שותקים. לאף אחד מאיתנו אין מה לומר.
"את פה לבד?"
"כן".
"למה באת אם את לא מדברת עם אף אחד?"
"אולי תרד ממני כבר?"
"אני מצטער", אני אומר, "סתם נראה לי טיפשי להגיע למסיבה כדי להיות לבד".
"קל לך לומר", היא אפילו לא מסתכלת עליי, "אתה, סם הגדול, זה שתמיד יש לו חברים! זה שתמיד מזמינים אותו לכל המסיבות, זה שיש לו הכול!"
"לא מבין מה את רוצה מהחיים שלי".
"סתם נמאס לי מאנשים כמוך".
"אנשים כמוני?"
"כן!", היא כמעט צועקת, "אלה שיש להם הכול, חברים, כסף. ועדיין הם מתלוננים!"
"אני לא כזה"
"תעשה לי טובה, אתה כזה כמו כל החברים שלך, ושנינו יודעם את זה".
אני שותק. יכול להיות שהיא צודקת? אני באמת כזה?
"זו לא אשמתי", אני מצליח לומר.
"אז תעשה משהו לגבי זה", היא מסתכלת עליי בפעם הראשונה מאז שהתיישבתי על הספסל, "עד אז, אתה לא שונה מכל השאר".
ואז היא הולכת.
קשה לי לקבל את זה שהיא צודקת. אבל כמו שהיא אמרה, אני יודע שזה נכון. אבל זה לא אומר שאני אוהב את זה.
אני מסתכל אחריה בחושך. לפעמים תהיתי מה אנשים שאין להם חברים חושבים. עכשיו אני יודע. ואני רוצה להשתנות.

לא ידעתי כמה קשה זה יהיה, להשתנות.