אחי

כשהוציאו אותי מהכיתה ואמרו לי שכמה אנשים רוצים לדבר איתי, לא ידעתי למה לצפות.
זה היה בשעה השנייה ללימודים, כאשר חיכו לי מחוץ לדלת הצוות הסוציאלי של תיכון הייל קפמטאון, אבי, וכמה רופאים.
כולם סתמו כאילמים, וכשראו שסבלנותי פוקעת, עבר מבט חטוף בין כל הנוכחים.
עד שאבי התחלי לדבר
"מיק אתה מודע לכך שאימך התרה לפני חמישה חודשים נכון?"
"כן, סיפרתם לי ותיארתם לי את העולם שבו אני לא בן יחיד"
"מיק, תראה.. המצב לא היה כל-כך פשוט מתחיל ההריון, המון סיבוכים ודאגות כבר מהחודש הראשון" פה התחיל לדבר כבר מי שנראה המובחר שבין הרופאים.,"כשקיבלנו טלפון חירום, אמרנו לאביך ולאמך שיגיעו אלינו ונראה מה לעשות" פה עבר שוב מבט חטוף בין כולם, והרגשתי שצריך זירוז כלשהוא בחדר. "אכחמ… שנמשיך את השיחה בחדר היועץ?" קיבלתי תשובה אילמת, שלמרבה ההפתעה הייתה חיובית, וכולנו הפננו פנינו לעבר חדר היועץ שהיה ביום חופשי היום.
כשהגענו ואבי שם את מפתחות הטנדר על השולחן, הוא המשיך לדבר. "כשאני והיילי הגענו" אמר אבי והפנה את מבטו לאחד הרופאים שעל תגו היה כתוב -ד"ר פיין- ושתק. ברגע שראיתי את התג עלתה בראשי מחשבה מגוחכת. "פיין" זה כמו השם של ההוא מהלהקה שאיימי אוהבת. אבי המשיך לדבר,"אמרו לנו שצריכים ניתוח ושנשקפת סכנה לחייו של העובר בן החמישה חודשים.
ללא התלבטות אני ואמך פנינו לחדר הניתוח." אבי שתק כשדמעות כמעט התחילו לשטוף את פניו. הוא הפנה מבט שאומר -תמשיך- לאותו ד"ר פיין. "כרגע אמך עוברת ניתוח בין המסובכים שהתקיימו בבית-החולים שלנו, בקמפטאון. איננו יודעים מה מצב העובר או את מצבה של אמך, אך אני אישית יכול להבטיח לך שהיא בידיו של הרופא המוסמך ביותר בקפמטאון."
ברגע שד"ר פיין גמר את המשפט , נפתחה הדלת בחוזקה.
האיש שנכנס, עם חלוק מתנחים, סימן לד"ר פיין ולאבי שמשהו קרה. "בראד,דייויד, אנחנו צריכים אותכם". עוד לפני שגמר את המשפט, לפני שסיים את דיבורו, אבי זינק מכסאו כאיילה שלוחה, לקח את המפתחות ורק לכיוון הטנדר בעודו קורא -מיקקק באאאא- קמתי מכסאי בעוד ד"ר פיין זירז אותי ואמר-"רוץ. חייו של אחיך בסכנה. אה, ותיסע רק ישר". כששמעתי את דבריו, חשבתי לרגע שמלאך האלוהים מדבר מפיו. הזמן כאילו עצר מלכת. לפתע גופי החל לרוץ ללא הסכמתי לכיוון הטנדר. כשהגעתי אבי בדיוק התניע את הטנדר והתחלנו לנסוע. שמתי לב שאבי מתאפק ממש לא לבכות. "אבא" קראתי בקול חלוש ורועד. לא ציפיתי לתשובה, אך היא לא איחרה לבוא-"מיק, אתה מוכן למה שאתה עומד לראות? איני יודע מה צופן עתידנו," אמר, ומיד אחר כך השתתק. רק לאחר שהטנדר הישן התחיל לנטות יותר לצדו השמאלי של הכביש, שמתי לב שאבי התעלף.
בעיקרון, היה לי רשיון אך היה מותר לי להסיע רכב רק עם מלווה. [מלווה מחוסר הכרה נחשב?]
בלי לחשוב תפסתי את ההגה והתחלתי להסיע את הטנדר ולנסות לקרוא שלטים כדי להבין איפה בית החולים. לפתע נזכרתי בדבריו של ד"ר פיין -סע רק ישר-. נסעתי רק ישר.
אחרי חצי שעה של נסיעה,שבה ידיי רועדות ללא הפסקה, אבי חזר להכרה.
לקח לו כמה שניות לחזור לעצמו ולהיזכר מה הוא צריך לעשות.
וכשזה קרה, אבי לקח את ההגה מידיי והתחיל לנסוע לכיוון בית-החולים.
פניו של אבי קיבלו ארשת פנים מבועתת. הוא נזכר לשם מה אנו נוסעים לבית החולים.
כשהגענו אמרו לאבי שהוא פיספס את הלידה. אחרי המפשט הזה, שנינו נשמנו לרווחה. אם הבר הראשון שאומרים לנו הוא שפספסנו את הלידה,ועוד במבט שמח וחינני, כנראה שלומם בסדר.
שתי אחיות הובילו אותנו לפגיה, שם חיכתה לנו היילי [אמא שלי].
"הכל עבר בשלום. הבכי הראשון, החיבוק הראשון, הנשימה הראשונה." אמרה היילי במבט שמצפה לטוב יותר. "עד שבא הרופא והודיע לי שמשהו אינו כשורה, ולקח את גבריאל לבדיקות" אמרה ולפתע התחללו עיניה.
הרגשתי כאב עמוק לרגע ואז הכל השתחרר. לא הרגשתי כאב. "מי זה גבריאל?" שאלתי, וקולי חתך את הדממה בסכינה העמומה של הדיבור.
"אחיך, מיק. כך החלטנו לקרוא לו." ענו בראד והיילי ביחד. הרגיש לי כאילו חזרנו לתקופה הנעימה, לפני שהבורסה של אבא נפלה. שכל ערה היינו הולכים למסעדות ברחבי קמפטאון. אמא, אבא, וילד קטן.
אך זה היה רחוק מלהתקיים. המציאות חזרה אליי ופוצצה לי בפרצוף את כוחה שלה. כוחה של המציאות.
לפתע נכנס רופא לא מוכר לחדר, ומסר לאבי דף עם מילים משונות, שם את גבריאל בעריסה, ונעלם.
כשהיילי ובראד הסתכלו בדף, בניר המסכן שיכלתי לקרוע תוך מחצית השנייה, הם הסתכלו עליי במבט שאומר הכל. קיבלנו את חייו במתנה, אך במתנה היו כמה פגמים, פגמים שלי אישית לא הפריעו.
"אמא, אפשר?" שאלתי בקול. בעצם זה לא היה קול, זה היה נהימה קטנה שיצאה מגרוני.
"כן. תרים אותו."
באותו רגע כמעט הסתערתי על העריסה, והרמתי אותו אותו. הוא היה קל באופן מחריד ביותר.
עכשיו, כשאני מחזיק אותו, הוא נראה לי מושלם באופן בלתי-מעורער.
אך הפגמים שלי אישית לא הפריעו, התחילו לצוץ.
גבריאל לוקה בפיגור שכלי.