אחות קטנה לנצח

אני זוכר את היום הזה, כאילו היה היום, היום שבו עמדנו כולנו יחד, מאוחדים יותר מאי פעם, מאוחדים בצער שלנו, עמדנו כולנו מסביב לאותה ערימת עפר שהרחיקה אותך מאיתנו, והסתירה אותך מעיננו שגם ככה לא יכלו לראות מבעד למסך הדמעות. אני זוכר איך הלכנו יחד, בשתיקה, את הדרך הזאת שנראתה פתאום כלכך ארוכה, והשארנו אותך שם. וכלכך רציתי לרוץ חזרה ולקחת אותך בידך הקטנה, לחבק אותך ולרוץ כל הדרך חזרה הביתה. רק רציתי להתעורר מהסיוט הזה. אבל הוא רק המשיך. השבעה, המנחמים, ואז שנה שלמה של אבל. אמא בוכה בלילה, אבא מנסה להרגיע, וכל ילדה קטנה ברחוב מזכירה לי אותך. וזה הכל באשמתי. בגללי אמא בוכה. כי לא שמרתי עלייך מספיק טוב ונתתי למחלה לקחת אותך. איך יכולתי. זוכרת איך הייתי לוקח אותך לגן השעשועים כשלאמא היה נגמר כבר הכח? זוכרת איך שיחקנו יחד? זוכרת כמה אהבתי אותך? אבל כנראה שלא רק אני, ולא רק אבא ואמא וכולם אהבו אותך, כנראה שגם אלוקים אהב אותך. ורצה אותך קרוב אליו, נשמה טהורה שלי. אין אחד שלא ראה אותך והתאהב מיד. ואני, אני נתתי לך ללכת. אני לא השגחתי עלייך טוב מדי. מאז שהלכת השתנתי. כבר לא הייתי אותו דבר. בקושי אכלתי, ישנתי המון ובשיעורים לא הפסקתי להפריע. התגעגעתי אלייך. אני עדיין מתגעגע אלייך. כל פעם שרבתי עם אבא, או שהעיפו אותי, הייתי בא אלייך לספר לך. ותמיד היית שם בשבילי. והנה כבר עברו עשר שנים. הכאב התעמעם אבל עדיין קיים. עדיין זוכרים. אני מתגעגע אלייך. אני רוצה להיות קרוב אלייך. את זוכרת שבאתי אלייך לספר לך על בחורה מיוחדת שנכנסה לי ללב? הראשונה שבאמת נתנה לי נחמה אמיתית מאז שהלכת? אז בשבוע הבא היא תהיה אשתי. באתי להזמין אותך. אני רוצה שתהיי איתי ביום הזה. ביום המיוחד הזה. רק אותך אני רוצה לידי. תבואי? אוהב אותך ומתגעגע כלכך, אחיך הגדול.