אחות גדולה (סיפור התאבדות)

" לעולם לא תביני אותי." הוא מלמל כשדמעה זולגת מעיניו. הייתי המומה מדי בשביל להגיד אפילו עוד מילה אחת, לא יכולתי עוד להסתכל על הפנים של אחי הקטן, הוא יצא מחדרי כרוח סערה, אך אני לא רצתי אחריו אלא התיישבתי חזרה אל מול המחשב, מחפשת לי משהוא שיעלה לי את המצב הרוח, שיגרום לי לשכוח, אבל אין דבר כזה.
יומיים למחרת מצאו אותו מת, הוא לקח כדורים רבים וכשמצאו אותו היה כבר מאוחר מדי כדי להציל אותו. כשגליתי על זה לא הייתי מופתעת כלל, לעומת הורי שהיו המומים לגמרי, בקושי לנשום הם הצליחו.
להלוויה רק המשפחה הגיעה, כי לא היה לו חברים. שום עין לא נותרה יבשה, חוץ משלי. המשפט האחרון שהוא אמר לי היה שאני לעולם לא יבין אותו, אף אחד לעולם לא גילה למה הוא עשה את זה לעצמו, אבל אני היחידה שלא וויתרה גם אחרי שלוש שנים. כל יום הלכתי לחקור מה קרה בחיים של אחי הקטן, גילתי מה הוא עבר ביומו, זה כלל הרבה בכי ושנאה, ולא כלל בכלל אהבה.
יש רק הרגשה אחת שהיא נוראית יותר מלאבד אח קטן והיא לדעת שבגללך הוא מת, באשמתך. הורי תמיד אמרו לי שזה לא אשמתי, שלא יכולתי לדעת, אבל הם לא יודעים שידעתי כל הזמן הזה, הוא בא לחדרי בכל יום אחרי בית הספר ובכה, ניסתי לעזור לו כל הזמן, אבל הוא המשיך לבכות, אמר שאין לו אף אחד בעולם הזה חוץ ממני.
אבל היו ימים שהגעתי הביתה מאוחר, כי הייתי עם הבן הזוג שלי, ואז הוא היה לגמרי לבד, מתכנן את ההתאבדות שלו.
הרבה אנשים שואלים אותי מה החלום שלי, מה אני רוצה להיות ואני תמיד עונה להם את אותה התשובה, אני רוצה להיות אחות גדולה.