אחוזת הקבר המשפחתית

לא יודע למה אבל הרגשתי צורך לבקר את
אחוזת הקבר המשפחתית שלי
אני מבקר בבית הקברות או באחוזת הקבר המשפחתית איך שאני נוהג לקרוא לה פעמיים בשנה באופן קבוע כבר כמעט ארבעים שנה פעם אחת ביום הזיכרון ופעם אחת באזכרה, הרכב המשתתפים הוא קבוע בכל אחת מהפעמים, ומאז ומתמיד בולט בהיעדרו דוד שלי הבעל של אחותה התאומה והיחידה של אימי
הכניסה לבית הקברות, הדרך לקברים והקברים עצמם מוכרים לי בעל פה ואף פעם לא גרמו לי תחושות של כאב או תוגה להיפך זה חלק מהחיים והקירבה לים רק מחזקת את תחושת הנורמליות של הביקורים האלו במארג חיי
אחוזת הקבר מורכבת מהקבר הזוגי של סבא וסבתא הורי של אימי, שוכבים כתף לצד כתף קרובים יותר במותם משהיו אי פעם בחייהם או לפחות איך שאני חוויתי את חייהם
בצמוד נמצא הקבר המשולש, הקבר שאני פוקד מאז היותי בן שנה, כאן שיחקתי בחול הזיפזיף בזמן שהגדולים קראו פרקי תהילים, כאן ציירתי באבנים קטנות לבבות על משטח האבן הלוהט של הקבר (דבר שילדיי עושים היום) כאן למדתי לקרוא מספרים לראשונה ״24.6.1974״ כאן למדתי לקרוא אותיות לראשונה ״בן 5״ ״בת10״ ״בת 29״ וכאן גם קראתי משפט שלם לראשונה, עובר באצבעי על אותיות המתכת השחורה וקורא ״אם מסורה לילדיה הזכים והטהורים שנפלו קורבן לרצח מחבלים נפשע״
קראתי לזה אחוזת הקבר כי לאימי פרט לנו ילדיה, כל משפחתה נמצאת כאן ביחד, הוריה אחותה ואחייניה זה לצד זה בשורה שחוברה לה יחדיו לכדי מבנה אבן חסר יחוד פרט לעצם היותו חמישה קברים ביחד
מעולם לא שאלתי איך ולמה, ומעולם לא סיפרו לי, למדתי לבד, מלשמוע שיחות של גדולים מלמצוא גיזרי עיתונים צהובים במיגרה של שידת הלילה של אימי, מעולם לא ניסיתי לברר אבל היום אני פשוט יודע, איך היה, איך חדרו המחבלים מהים ופרצו לבניין, איך דודי ניסה למלט את משפחתו מהחלון ואיך זה נגמר במותם. מכיר את הפרטים לעומקם, דבר אחד לא הצלחתי לברר בעצמי ומכיוון שגם לא שאלתי איני יודע עד היום : למה דוד שלי לא מגיע, דוד שפרט לשמו ועצם היותו חי איני יודע דבר עליו
דוד שלא פוקד את קבר אישתו וילדיו שלא היה ראוי מספיק כדי שאת שמו יזכירו אפילו לשניה במהלך דור שלם שעבר מאז אותו אירוע, דוד שלקרוא לו דוד שלי נשמע לי כמו כפירה כמו חטא.
לאורך השנים הפעמים היחידות שיצא לי להגיע לא באירועים המשפחתיים לקבר היו שהגעתי, כילד , עם אבי לטפל בקקטוסים סביב הקבר ולעבור בטוש לורד שחור על אותיות המתכת הדהויות. ריח הטוש והים חוזרים ועולים באפי כל פעם עד היום בהגיעי לבית הקברות. אבל הפעם הרגשתי צורך פשוט לבוא לא הייתי במקרה בסביבה ולא חלמתי חלום מיוחד, ולא באתי לטפל בקברים וזה גם לא אחד מאותם ימים, פשוט הרגשתי
אני פוסע בינות לקברים נושם מלוא הריאות את ריח הים, עובר את הקבר השחור עם התמונה של הזקנה הגרוזינית שתמיד תהיתי אם ככה היא רצתה שיזכרו אותה לנצח, אישה מקומטת עם מטפחת ועניים ריקות ממשיך ישר עד לקבר של הבחור בן השמונה עשרה עם הכומתה האדומה הדבוקה לקבר, יודע לפנות שמאלה בקבר של אשת המהנדס שוב מצחיק לראות איך רגע מותך או ליתר דיוק רגע המצבה מגדיר ככ טוב מי אתה לנצח בראי הסובבים אותך, ואז ליד הקבר של ד״ר אינה שני קברים מהברז היחידי נמצאת אחוזת הקבר, מרחוק לא רואים אותה, רק שממש עומדים לידה שמים לב כי מדובר באחוזת קבר
וככה איך שמגיע ומראה שורת הקברים המחוברים נגלה לעיניי אני רואה איש מבוגר, זקן אפילו, יושב על הקבר, עובר באצבעו על אותיות השם, בדיוק כפי שנהגתי אני לעשות בתור ילד.
בעודי מתקרב לקראתו נעמד האיש, פניו חרושים קמטים, עצמות לחיים גבוהות, שיער תלתלים מאפיר, נראה זקן מכפי גילו כפי שנהגנו לומר בבית החולים אבל בעיניים יש מן זיק, זיק שמחה
אני מתקרב והוא רק מישיר מבט מנסה להבין מי אני באותה מידה שאני מנסה להבין מי הוא
אני מחווה חיוך של מבוכה גם הוא מעוות פיו מעט כלפי מעלה מראה שמיד מעביר בי צמרמורת, אותו החיוך אותם הפנים ובעיקר אותו הזיק בעיניים כמו התמונה היחידה כמעט שזוכר של מרדכי דודי
״מרדכי?״ אני שואל, ״מוטי״ הוא עונה, ״קראו לי מוטי״
הוא לא שואל מי אני, כנראה הבין, או שממש לא עניין אותו, רק מסתכל מטה לעבר הקברים ולוחש ״זה שלי״ מתכופף שוב ולוחש ״זה היה שלי״
אני מתכופף חופן אבנים קטנות וזיפזיף בידי ומצייר לב קטן על הקבר, מתיישר, מוטי נשאר מרוכז באותיות, אני שם יד על כתפו ואומר ״להתראות דוד מרדכי״ והולך אני כבר יודע למה הוא לא מגיע יודע שיש מיקרים שלא רק רגע מותך אלא גם מות הקרובים אלייך מגדיר לנצח את מי שאתה לא בראי הסובבים אותך אלא בראי שלך עצמך