אז ועכשיו

אני לא יודעת למה אני מרגישה צורך לרשום עלייך , עברו כבר כמעט ארבעה חודשיים.
אולי זה פשוט הגעגוע לאדם שלא קיים כבר, אדם שאהבתי יותר מעצמי, אני מתגעגעת לחיבוק שלו, לחיוך שלו כשהוא היה רואה אותי, ההודעות והצחוק שלו.
כל זה נעלם ברגע שבחרת ללכת, ברגע שהחלטת שכל מה שעברנו זה לא מספיק , שזאת לא סיבה מספיק חזקה בשביל להישאר.
ולמרות הזיכרונות שלנו שצצים מידי פעם ,כמו עכשיו , אני יודעת שאם אדם רוצה אותך בחיים שלו הוא יישאר בהם לא משנה כמה קשה בדרך,
כנראה שאתה לא טיפוס כזה.

כל חודש מהפרידה הבנתי משהו חדש,
בחודש הראשון הייתי כל כך שבורה ופגועה ממך, לא הצלחתי לעכל שאחרי תקופה כל כך ארוכה בחרת ללכת, רציתי תשובות, מגיע לי תשובות, לא יכולתי לשחרר ממך לא יכולתי לדמיין את ההמשך בלעדיך , היית השגרה שלי במשך תקופה ארוכה.
לאט לאט התחלתי לחזור לעצמי , לאדם שהייתי לפני הזוגיות , התחלתי לאהוב את הלבד , התחלתי לעסוק בתדירות במה שאני אוהבת , ידעתי שלא אני הפסדתי , אתה המפסיד היחידי.
הפרידה גרמה לי לחזור לעצמי, רק חזקה ובטוחה יותר.