אותו יום לפני הטיול השנתי

אני מסתובבת עם הסרגל מברזל שלי על רגלי ומחשבה עוברת במוחי הלוך ושוב "באמת יש לי מספיק אומץ לעשות את זה?" שאלה קשה, אבל, הגעתי עד כאן, מה אני אקח צעד אחורה עכשיו? אחרי כול הדרך הזאת? השתקתי את מחשבותיי, אספתי את שאריות האומץ שהסתובבו בראשי. נכנעתי, עשיתי את זה. זה כאב. כול כך כאב. כול זה ארע בתחילת שנה. יום לפני הטיול שנתי. הסמינריון. אני לא יכולה לתאר במילים את גודל הכאב שעמעם ברגלי. אני רק זוכרת איך המקלחות שם שהיו עוד די סבבה, הורידו מערכן בשעה שאני התקלחתי שם. הצרחות שמילאו את חדרי בעודי מתקלחת היו צעקות עטופות בכאב, עצב וסבל. ברגע שגורם נגע בפצע או איזורו, השתתקתי. כאב חד ילח את כול רגלי הלוך ושוב לכאב הגדול והמכריע. הוא ניצח. ללא ספק.
אסרו עלי להיכנס למעיין עם כיתתי, משום שפחדו שהזדהם לי. הוצאתי את הפרצוף הכי אמין ואמרתי "גם ככה זה נראה מזוהם, יותר טוב בשבילי" אך רק אני ידעתי איך השקר צרב על לשוני. מאז ומעולם אהבתי לשחות ובכלל במים טיבעיים.
אבל מה לעשות? הייתי חייבת לעבור את הטבילת אש הזאת ואלוקים יודע כמה היא הייתה כואבת.
אז עברה לה פחות או יותר שנה. טסו להם שתי מחציות. אני יושבת על יד המחשב ומנסה להביע את כאבי.
אני נזכרת בעברי. עד היום יש לי צלקת קצת מתחת לברך, ואני בתקווה שהיא תעבור…