אותו בוקר

אני לא בטוח למה עשיתי את זה,
אבל פשוט התחלתי לרוץ.
חשבתי שאם לא אשאר במקום אחד,
העצבות לא צליח לתפוס אותי.
נראה שטעיתי, משום שאיפשהו במשך הריצה,
האמת חילחלה אל ראשי,
ולא יכולתי לעשות דבר חוץ מאשר ליפול באמצע
הרחוב, שבור לב.
עד הרגע הזה, לא באמת הבנתי מה קרה באותו
הבוקר, אבל עכשיו, אני מבין.
אני מבין כי לחיי אין יותר משמעות.
אני מבין, כי דבר אינו חשוב יותר.
ככול האפשת לי,
אני יכול למות.
כי אז, לפחות יש סיכוי שאנחנו נהיה שוב יחד.
"אתה בסדר?" מישהי שאלה,
או לפחות אני חושב שזאת הייתה מישהי,
בשלב הזה, כאבר לא הייתי בטוח כמעט בדבר.
לא יכולתי לעשות לה כלום חוץ מאשר משפט אחת.
"היא מתה"