אור הזיקוקים המרהיב

היא רצה לבחוץ, בעודה שומעת רעש פיצוץ, וזיקוק אדום- כתוב מרהיב עין. תמיד אהבה את המראה והרעש, את הריח שאחרי.
היא לא הבינה מדוע כל האנשים מתפזרים, צועקים, בוכים, רצים… כשיכלה, וכשהוריה לא שמו לב, ברחה לבחוץ וישבה על הדשא הרך ברגליים שלובות, מביטה בזיקוקים היפהפיים. כשמישהו גילה אותה, מיהר לקחת אותה למקלט, לפעמים אף בכוח. היא רצתה להישאר בחוץ ולראות את הזיקוקים.
"עזוב אותי!" היא הייתה צורחת על מי שנשא אותה על גבו, אל תוך האדמה, כמו כל אלה שברחו.
תנו לי להסתכל על הזיקוקים היפים, חשבה, בבקשה, יש כל כך הרבה מהם, בשלל צבעים!
היא אהבה את איך שרעשם נשמע- כמו שריקה ארוכה, או רוח חזקה, ואז רעד קל באדמה, ונראה צבע הזיקוק.
כשכולם רעדו ובכו במקלטים, היא יצאה לבחוץ והביטה בצבעים הנפלאים. יום אחד, נהגה לחשוב, אני אראה את הזיקוק הזה מקרוב יותר.
אולי זה לא קרה בדיוק איך שרצתה, אבל כמה אנשים במדים נכנסו אל בית הוריה, ואספו אותם. הוריה אמרו שהם נוסעים אל נופש.
היא לא אהבה את הנופש הזה, יותר מדי אנשים, יותר מדי צפוף.
בסופו של דבר כל אנשי הנופש גמרו בתוך הזיקוקים האלה. והיא אפילו לא ידעה שהשנה היא 1942…