אורי חור-שחורי
בערך כשהיה בן 14 הופיע פתאום חור שחור קטן ומוזר מעל הכתף הימנית של אורי. הוא התאים את עצמו לתנועות של אורי ותמיד היה בדיוק מולו כשסובב את הראש ימינה.
בהתחלה, הוא חשב שזה משהו זמני אז לא כל כך התרגש.
'בטח זה ייעלם עוד מעט כמו כאב ראש', חשב אורי ולא ייחס לו הרבה חשיבות.
עברו כמה ימים, והחור השחור נשאר באותו מקום.
אורי החליט לשאול את אמא שלו מה זה, אבל היא רק אמרה לו שזה יהיה בסדר ושזה תכף יעבור.
למחרת אורי החליט לשאול גם את אבא, שתמיד יודע הכל 'אבא, אתה יודע אולי מה זה הדבר הזה מעל הכתף שלי?', אבל אבא שלו אמר לו שאין שם שום דבר ושהוא מדמיין, ואורי סמך עליו.
עברו כמה שנים ואורי התרגל לקיום של החור כל כך, שכבר בכלל לא זכר שהוא נמצא שם.
אף אחד מעולם לא שם לב ולא שאל אותו לגביו, ואורי בסך הכל קיבל אותו כאיזה פרט מוזר ולא כל כך חשוב בחיים שאין לו שום השפעה.
כשהיה בצבא, הגיעה לבסיס שלו חיילת בשם אסנת שהייתה נראית לו נחמדה, מרחוק.
באחד הימים הוא החליף אותה בשמירה, והם דיברו כמה דקות, והוא אפילו גרם לה לצחוק.
'תגיד', שאלה אותו אסנת לפתע בשיחה, 'מה זה הדבר הזה שיש לך בצד ימין מעל הכתף?'
'אני?' הוא לא הבין. 'איזה דבר?'
'זה מין עיגול שחור ומוזר. זה חלק מהמעיל?' אמרה לו.
אורי הביט בה בהפתעה גדולה ושתק. מוזר מאוד, זה היה, כבר כמעט שכח מקיומו, ולפתע אדם אחר מבחין בו לראשונה.
'אני לא יודע', אמר לה אורי בכנות 'זה פשוט הופיע שם מאז שהייתי קטן. אבל זה לא עושה שום דבר וגם אני לא מרגיש את זה שהוא שם', הוא הסביר.
'מעניין…' הסתכלה עליו אסנת בעיניים גדולות וסקרניות, ושלחה אליו אצבע ללא התראה.
'אני לא יודע אם זה כדאי' אורי אמר בבהלה מסוימת.
האצבע של אסנת כבר הייתה קרובה מאוד, ונראתה לפתע מוזר מעט, כמו הוארה בפנס שהבטריות שלו לקראת סיום.
'אוקיי' היא הסכימה, ומשכה אותה בחזרה. 'מעניין'.
הם המשיכו לדבר עוד מספר דקות ואיחלו אחד לשנייה לילה טוב עם חיוך.
בימים שלאחר מכן המשיכו להיתקל אחת בשני בבסיס, מדי פעם, ולפטפט כמה דקות. הוא הצחיק אותה בקלות והיא שאלה אותו שאלות עם עיניים סקרניות, ומדי פעם הציצה אל כתף ימין, אך לא שאלה אותו שוב בעניין.
אורי ואסנת התחילו להיפגש גם מחוץ לבסיס, בימי שישי, ולאט לאט נקשרו ובילו יחד יותר ויותר זמן כשהיו נפגשים.
לאחר שהשתחררו, הם התחילו ללמוד באוניברסיטה והחליטו לעבור לגור ביחד.
מדי פעם, כשהיו יושבים יחד בדירה ומדברים או מכינים ארוחת ערב, היא נראתה לו קצת מוזר, כאילו הייתה מעט מטושטשת או חיוורת.
אורי לא יודע כל כך מה לעשות עם זה, אז היה מנסה להצחיק אותה ובדרך כלל מצליח, והיה נראה לו שהיא חוזרת להיראות רגיל, והוא היה נרגע.
לאחר שנה שהם גרו יחד, הייתה נראית לו מטושטשת רוב הזמן, והוא שם לב שהחור השחור מעל הכתף, היה מנצנץ בצורה משונה כשהיו מתחבקים או שוכבים במיטה ומדברים.
'אסנת', הוא אמר לה יום אחד, 'אני חושב שיכול להיות שלדבר הזה שיש לי מעל הכתף, יש אולי איזו השפעה עלייך',
'איזו השפעה?' שאלה אותו אסנת, אך הוא לא ידע לענות.
בשנה שלאחר מכן, הוא התחיל לראות אותה פחות ופחות בבהירות.
יום אחד הוא סיפר לה על כך והם הלכו יחד ועשו בדיקת ראייה.
אורי גילה שהוא צריך להתחיל להרכיב משקפיים ונרגע, 'כנראה, שזו הייתה הבעיה', חשב לעצמו.
אך גם בימים שלאחר מכן, היא המשיכה להיראות לו מוזר, מטושטש.
לאחר כשנתיים, הם כבר לא היו מדברים יותר מדי, והחליטו להיפרד.
'אני צריך להיות קצת יותר זהיר', חשב לעצמו אורי, בחודשים שאחרי הפרידה, 'העיגול השחור הזה, יש לו איזו השפעה מוזרה, לא כל כך טובה'.
הוא היה מסתכל מדי פעם לימינו ורואה שהעיגול, היה נראה לו גדול יותר מבעבר.
אך בשנים שלאחר מכן, הלך והתרגל אליו שוב, עד ששכח שוב לגמרי מקיומו.
כשהיה בן 27, הכיר אורי את נוגה.
'הפעם, אני לא רוצה שהיא תראה את העיגול, ואולי תדע איזו השפעה יש לו, ותיבהל', הוא חשב. 'אחליט עם עצמי, שהעיגול לא שם. ואם אני אחליט שהוא לא שם, אז הוא לא יהיה שם יותר. לא אתן לו לשים לי רגליים'.
הם התחילו לצאת והתאהבו, אך לאחר זמן מה, נוגה שאלה את אורי לגביו לראשונה, 'תגיד, יש לך איזה משהו מוזר מעל הכתף?', אך אורי שיקר ואמר שאיננו יודע במה מדובר.
אורי גילה, בכל שבוע שחלף, שהחור השחור לא נעלם כל כך בקלות.
בכל פעם שניסה לא להכיר בקיום שלו, החור גדל מעט, הבהב, אפילו נתן תחושה מסוימת של משקל על הכתף, עד שהיה נכנע ומביט בו שוב.
כשכן היה נכנע ומודע לכך שהוא שם, זה היה פוגע בריכוז ותשומת הלב שלו, והוא היה מתנהל בדרכים שלא התכוון להתנהל בהן, אומר דברים שלא רצה להגיד, ומקבל החלטות שלא התכוון לקבל.
לאחר כחודש בו הכירו, נוגה העלתה שוב את הנושא והתעקשה. 'יש לך מן עיגול שחור מעל הכתף', היא אמרה לו, 'אני לא מבינה מה זה, אבל הוא גורם לי לתחושה לא טובה.'
מדי יום שחלף, גם נוגה התחילה להיראות לו מטושטשת יותר, מחייכת פחות, יותר ויותר עמומה.
אורי ידע שזה בגלל העיגול, אבל לא אמר כלום. הוא פחד לאבד גם אותה, והיה נחוש לפתור את הבעיה הזו בעצמו.
אורי ניסה כל דבר שיכל על מנת להיפטר מהעיגול השחור, להקטין אותו, להזיז אותו, אך שום דבר לא עזר. זה היה כאילו איננו מגיב לפעולות של אורי, ומאפשר לו רק להתבונן בו, ולעתים אף מהבהב חזק יותר בתגובה.
יום אחד, נפגש איתה כאשר העיגול מהבהב במיוחד.
'אני לא יודעת איך להתמודד עם העיגול הזה שהולך איתך לכל מקום' היא אמרה לו.
'אבל, הוא לא עושה כלום', שיקר אורי, 'הוא סתם נמצא שם, עדיף להתעלם ממנו'.
'הוא עושה הרבה' אמרה לו נוגה ושתקה. באותו ערב, היא נפרדה ממנו.
כמה שנים נוספות עברו, ואורי למד לחיות בדו-קיום עם העיגול. לא חשב עליו יותר מדי, ולא הכחיש בקיומו. כעת הוא כבר ידע, שיש אנשים שלעיגול יש השפעה רעה עליהם, כאשר הם מתקרבים אליו.
ערב אחד, הוא היה בבר, ולפתע שם לב לבחורה שישבה בשולחן הפינתי, שהיה בה משהו מאוד משונה, שלא ראה קודם מעולם.
הוא קם, כמו מהופנט והלך אל כיוונה.
'סליחה', הוא שאל אותה כשהגיע מולה, 'מה זה הדבר הזה שיש לך בצד ימין מעל הכתף?'
תגובות (0)