אוצרות במהלך החיים…
אני רואה אותו, בחלל לא ברור של החדר.
עיניי נטועות בכלי המוזהב, יופיו משך אותי, עיטוריו, אבנים יקרות ונוצצות…
הברק משתקף בעייני שלי.
אני צועדת אליו, הוא גדול כל כך ומתנשא. החדר מלא בכל טוב, מפה לשם, לתכשיט הבא, עונדת ומורידה.
רצה אחר משבצת ואז עיניי נתפסות למוחשות מסנוורת יותר, כד הכסף נשמט מבין ידיי ואני רצה עוד כמה משבצות קדימה.
החדר מלא ואני ריקה, דעתי לא מיושבת…ליבי לא נסגר על שום דבר, שום דבר לא ממצא אותי…
ואין לזה סוף…
אני מרגישה קצת מסוחררת…מגוון רב של צבעים מרצדים בחוסר שקט במוחי, כל איבר אחר בגוף שלי נמשך למקום אחר אך לא מוצא שלווה בשום דבר.
האישונים שלי מתחילים לזוז מצד לצד,
עד שאני מאבדת שיווי משקל, כל רגל חוסמת את דרכה של השנייה ואני נופלת, מתרסקת על רצפה הקרה דמוית המראה.
ראשי שמוט במרכז החדר, אני לוקחת כמה נשימות חטופות.
ראשי מונח על דבר כלשהו, אני מבחינה, אני מרימה את ראשי בקושי ומוציאה בעזרת אצבעותיי השבריריות את הספר המרופט.
ידיי עוברות על הדפים הישנים, על הכריכה העבה…עיניי נחות בשקט על הספר שלא הבחנתי בו כמה דקות קודם לכן…
אני קוראת בחטף מילים בכתב קטן…
אהבה, חסד, דין, זהב, יופי, רצון, אמונה…
כל כך הרבה ערכים ומושגים בספר אחד?
אני מסכלת את רגליי ובמשך כמה דקות מנסה להשקיט כל מיני מחשבות…כאלו שרוצות שאסגור את הספר הישן ואצעד אל השמלה האדומה שלא רחוקה ממני…
אני מתחילה לקרוא,
'בראשית ברא אלוה-ים…'
יש לי מתכנן?
ולרגע זה כל כך הגיוני…
לשולחן יש בונה, לציור יש צייר, למנגינה יש אומן…
ולי…? עם המערכות גאוניות שעובדות, עם אברים, אברונים, תאים ואלקטרונים שעובדים בהורמוניה מושלמת…
אין?!
פתאום הספר הישן מושך את תשומת ליבי יותר מכל דבר הנח בחדר הזה.
הדעת שלי מתחילה להתיישב, ואני מתחילה לחשוב…
מי אני
מאין באתי
ולאן אשוב
ומהו המרוץ הזה שאני נמצאת בו
ואיפה אוכל למצוא שמחה אמתית, לא אחת שנגנזת בין רגע…
ומהי אהבה אמתית, כי כל מה שכתוב בספרים וכל מה שמשודר בתוכניות אפילו בראליטי מרגיש…פשוט זול…
מה אני עושה כאן, למה כל זה קורה לי?
ומי אלו האנשים שאני פוגשת מידי יום, יש להם חשיבות מסוימת?
האם גם הם האוצר הכי גדול מכל מה שאוכל למצוא כאן בחדר…
תגובות (0)