אולמרט

היום ישבתי ליד אולמרט הזקן. במקום לשבת איתו בתחנה המרכזית, הזמנתי אותו לקפה. בידי משכתי אותו מרצפת הקרטון. בהתחלה הוא התנגד, אבל המשכתי להתעקש שישתה איתי קפה.
אולמרט התבייש. אני שילמתי לו על הקפה. הוא היה מלוכלך וזנוח, והוא השפיל מבט בגלל האנשים מסביבנו. הם נעצו בנו מבטים, התייחסו אלינו כמופע ראווה. אולמרט עדיין לא דיבר. הרצון שלי להכיר אותו יותר התגבר עם הסקרנות והשקט שלו.
ובכן, כפי שאתם מנחשים, הפגישה בבית הקפה לא צלחה כפי שציפיתי. אך לא איבדתי תקווה. הזמנתי אותו לביתי. הוא רק הובך יותר, והיה מופתע ממה שהצעתי. הוא ידע שיש לי ילדים ויש לי אישה, אולמרט לא רצה לפגוש אותם, אולי מהבושה. לבסוף, העקשנות שלו גברה על שלי וישבנו בספסל בתחנה המרכזית.
"אולמרט, אולי תספר לי עלייך קצת?" שאלתי אותו.
"לפני הכול, דן, אני רוצה לדעת באמת. למה אתה כל כך מתעניין בי? למה אתה מבקר אותי כל יום? ושלא תחשוב, אני רוצה אותך כחבר, אבל סיבה בטוח יש לך."
חייכתי חיוך קטן והשפלתי מבט. אולמרט רק נעשה מבולבל יותר כשהדמעות ירדו מעיניי. אבל רק צחקתי יותר.
"אתה מודל לחיקוי בעיניי. אתה האיש החופשי היחיד בעולם הזה. באמת. כל יום אני הולך לעבודה אפורה, יושב מול מחשב עשר שעות, חוזר הביתה לאישה גחמנית וילדים נהדרים, אך מעייפים. אני עובד כמו שעון, אני צריך לחזור הביתה בזמן, לשלם את החובות בזמן, לקנות ועוד לקנות.. זה אף פעם לא נגמר. אני מרגיש כמו אדם בכלא. אני כבר לא עושה מה שבא לי. אני עושה מה שצריך ומה שאומרים לי." מחיתי את הדמעות שהמשיכו לרדת, ואולמרט רק הסתכל בי בעיניים רחמניות.
"אני לא אשקר, בהתחלה ריחמתי עלייך." המשכתי לומר, "אבל ככל שהכרתי אותך יותר, הבנתי שאתה אדם מאושר יותר ממני. אולי לפעמים אתה מתבייש במי שאתה, אולי לפעמים אתה לא יכול לקנות הכול וכן, אתה מלוכלך. אבל אתה חופשי. את החופש לקחו ממני בתמורה לכל מה שאין לך. ואני שואל את עצמי אם זה היה שווה את זה. אני לא רוצה להיות הומלס או קבצן, אני רק רוצה שתגיד לי איך אתה הצלחת לקבל את החופש."
גם לאולמרט עלו דמעות בעיניים. הוא חיבק אותי חיבוק אוהב וחייך. האנשים שעברו לידינו נעצו בנו עיניים, אבל כבר לא היה לי אכפת. אני חושב שגם לאולמרט לא.
"אתה תמים." הוא צחק. "אתה לא יודע כמה החיים שלי קשים. איחלתי לעצמי חיים כמו שלך, ובגלל זה התביישתי מאוד לידך. אתה נראה מוצלח, לידך אני נראה כמו כישלון. להיות הומלס זה לא כיף. כל טיפת כבוד שהייתה לי איבדתי כשישנתי ברחוב וביקשתי כסף מאנשים זרים. אם היית מכיר אותי כאולמרט הצעיר והמוצלח, בחיים לא היית מדמיין שאגיע לרמת השפל הזאת. הלכתי לעבודה אפורה, כמוך. אבל ההבדל היה האנשים שמסביבי. הם היו חמים ואוהבים, אבל אני הייתי קר. הכסף עלה לי לראש. התחלתי לעבוד כמו חמור. רק עוד כסף, כסף וכסף. התגרשתי מאשתי, היא לקחה לי את הילדים. כשאיבדתי את ילדיי הבנתי שלעבוד כמו חמור לא שווה יותר, אם זה רק בשביל עצמי. התפטרתי מהעבודה. ניסיתי למצוא חיים חדשים.
ניסיתי להיות שחקן. לאן לא הלכתי? לתאטרון, לאודישנים. זה לא עבד. הייתי עצוב והחיבור למשחק אבד. החובות התרבו ולקחו אותי לכאן."
הבנתי כמה צודק הוא היה, אני הייתי טיפש. התקרבתי להיות כמוהו. עד שהוא לא סיפר על חייו, לא ראיתי באמת את העצב בעיניו ואת החיוך העצוב שלו. הייתי קרוב לאבד את אשתי ולא שמתי לב. את היחס שנתתי לה פעם כבר חדל להתקיים. אחרי אותו יום, הבנתי שההזדמנות לשנות את חיי נמצאת בידיי.
החלפתי עבודה, כמו אולמרט. אך ההבדל הפעם היה שעשיתי זאת עם אשתי וילדיי. אני עובד כמורה לאומנות, כמו שתמיד רציתי. החשק לציור חזר אליי וכששימחתי ילדים בכיתת אומנות, הבנתי כמה העבודה שלי באמת מועילה. נכון, השכר שלי עכשיו אפילו לא מתקרב לפעם, הוא הרבה יותר נמוך. אבל הרגשתי חופשי.