אולי "עיוורים ליופי"? אין לי שם, תחליטו בעצמכם:)

יש אנשים שעיוורים ליופי שהעולם מביא לנו. כאלה שיותר נוח להם להביט בחלק הריק של הכוס.
כשהם קמים בבוקר ופתחים את העיניים, הם שוכחים להסיר את קרומי העיוורון של הלילה, כך שום קרן או לא חודרת, וכל היופי נותר שחור ועמום.
בקיץ הם מתלוננים מסונוורים שחם, לעומתם אניח רואה את היופי של קרני השמש ועדינות החום.
הם שומעים רעש מהשכנים, מהעבודה, ודיבורים שלא נותנים מנוחה, אבל אני מרוכזת במנגינות של פעם שלא יחזרו, ובציוצים יפים שמעולם לא נשמעו.
בטיפוס על הרים בגובהים עצומים הם בוכים על רגליים עייפות, ואני קורעת על ברכי מול הנוף הנדיר שנפרש מול זוג אישוני הקטנים.
בזמן ארוחה או במסעדה יקרה, הם מתלוננים על זבוב שאינו קיים בצלחת, ואני נושאת תפילה לכך שיש לי אוכל בכלל.
אז למה להתבכיין על מה שאין? למה לראות את החסר?
תפתחו באמת את העיניים, תסתכלו על הצבעים ותרגישו את היום, תריחו את הבוקר ותטעמו את החיים המתוקים. אל תקטרו על מה שאתם רוצים, תקבלו את מה שניתן ומה שנשאר.
הפתרון הכי טוב להיות רואי כל, הוא לראות את העולם דרך החיוך ולא העיניים.
ואם כבר עיניים, אז תשתדלו לזכור לפקוח אותן.