אוטיסט
מיכאל בן השבע היה אוטיסט. הוא זיהה את הוריו, ואף ידע לדבר, אך התקשורת איתו לא היתה פשוטה. בדרך כלל, לא דיבר, אלא הרעיש. כשאר בני מינו, גם מיכאל העסיק את עצמו בסבב בלתי פוסק של פעולות, סתמיות למתבונן מבחוץ, שחזרו על עצמן שוב ושוב.
דבר אחד שהתקבע במוחו, היה 'חמש ורבע'. בשעה חמש ורבע אחר הצהריים, היה חוזר אביו מן העבודה, ומתפנה לשחק איתו ולטפל בו. אביו של מיכאל, מצידו, עשה כל מאמץ אפשרי לדייק מדי יום, ולהגיע בדיוק בזמן. הקיבעון, כך הבין, חשוב לאוטיסטים. מאז שידע מיכאל לדבר, בכל פעם ששאל 'מתי אבא מגיע?' נענה 'בחמש ורבע'. אבא אכן הגיע בחמש ורבע, וכך נוצר אצלו הקישור בין 'מתי' לבין 'חמש ורבע'.
"מתי הולכים לים?" – "בחמש ורבע".
"מתי לובשים מעיל?" – "בחמש ורבע".
"מתי הגיע המכתב?" – "בחמש ורבע".
מיכאל אהב את חוף הים. שם היה מרים את החול בכף ידו, ומביט כיצד הרוח מעיפה אותו. פעולה זו, ככל שאר פעולותיו, חזרה על עצמה שוב ושוב. לעיתים, היה מכה את פני הים ומביט בקצף הגלים שיצר. את דלי החול היה ממלא ושופך שוב ושוב, אך מעולם לא בנה 'ארמון'.
פעם, ניסה אבא ללמד אותו להקפיץ חלוקי נחל. מיכאל השליך את האבנים החלקות כלפי מטה, כאילו ניסה לפגוע בדבר־מה שנמצא עמוק יותר.
באחד הטיולים, הגיעו מיכאל והוריו לטבריה. שם, לקח אותו אביו אל חוף שומם יחסית. מיכאל, כצפוי, החל להשתעשע עם האבנים.
אל מקום לא רחוק מהם, הגיעה אשה כבת ארבעים או חמישים. עפ"י לבושה, היתה כנראה דתיה מאוד, או ערביה. היא הניחה לצידה כמות מכובדת של בקבוקים, ושלפה סידור תפילה. דתיה, לא ערביה.
לאחר כמה דקות, מילאה את הבקבוקים ממימי הכינרת.
מיכאל הבחין במעשיה של הגברת, וכדרכו, ניגש את הבקבוקים והחל לשפוך את תכולתם. כצפוי, פנתה האשה ברוגז אל אביו של מיכאל.
"עליך לחנך את הילד. ראה, הוא שופך את המים! חוצפה שכזו!"
"אני מתנצל גבירתי, אך הילד אוטיסט. אפילו להקפיץ אבנים לא הצלחתי ללמד אותו, אז לחנך?? ארחיק אותו, אבל לא אוכל להבטיח דבר. ושוב סליחה".
מבטה של האשה השתנה באחת, ברגע ששמעה את המילה 'אוטיסט'. היא רכנה לעבר מיכאל, וניסתה לאחוז את ידו.
"צדיק שלי, נשמה גבוהה. ברך אותי. ברך את מֵי בארה של מרים. הוי אבא רחום וחנון! שלח רפואה שלמה לחולי עמך…" את המשך מלמוליה הפנתה כלפי מעלה, למרות שעדיין עמדה שפופה.
את אביו של מיכאל זה בעיקר הצחיק. בנו לא צדיק, לא נשמה גבוהה, ולא יודע לברך. מיכאל עצמו, לא הכיר את האשה, לא הבין את דבריה, ובעיקר ניסה להתחמק תוך קריאות "אבא".
כשהשתחרר מלפיתת האשה, רץ אל אבא וחיבק את רגלו.
"הוי אבא!" קראה האשה בקול, "מתי כבר יבוא המשיח?"
"בחמש ורבע".
תגובות (10)
בתור אחות לילדה אוטיסטית מאד התחברתי לסיפור, מרתק אותי איך פגעת בדיוק בנושאים הנכונים, ענייני הזמנים, הדברים האלה שהם עושים שאף אחד לא מבין, והדרך שכתבת.. כל הסיפור הזה, פשוט ככל שהיה, מאד קסם לי.
אהלן :) כיף לקרוא את אחת מיצירותיך.
אהבתי את ההומור המשולב בריגוש, והכתיבה קולחת. כן יש לי כמה הערות קטנות (הערות על טעם-וריח בלבד).
1- לטעמי יש אובר-שימוש בפסיקים. אם בכל פסיק הייתי לוקחת נשימה, עד הפסקה השנייה הייתי מגיעה להיפר-ונטילציה. אני חושבת שאפשר להוריד כמה מהם כדי להפוך את הקריאה לעוד יותר זורמת.
2- בתחילת הסיפור נדמה שאתה כותב מנקודת המבט של מיכאל, באמצע הסיפור אתה מחליף בין האב ומיכאל. משחק בין נקודות מבט בכתיבה הוא דבר מאוד מורכב, זה כמו להחזיק שני עפיפונים. לתחושתי, הרוח כאן הייתה עזה מדי בשביל להחזיק את שני העפיפונים האלה, וזה בלבל אותי מאוד, מה גם שהכתיבה לא הייתה רציפה ולא תמיד היה לי ברור מחשבה של מי זה.
3- הדיאלוג בין הדמויות היה לטעמי לא אמין. אני לא יכולה להצביע בדיוק מדוע. אולי המשלב הלשוני, אולי הסיטואציה, אולי הניתוק מזמן ומקום. אבל יש שם משהו לא אותנטי, שלא משרת את הסיפור. אני חושבת שדווקא הנמכת המשלב הלשוני של הדיאלוג לעומת המשלב של שאר הסיפור יכול דווקא לסייע, בסיפור הזה. להקצין את יותר את הקיצונים שכבר קיימים.
המשך לכתוב! :)
כותבת מושבעת יקרה,
תודה רבה על תגובתך. שמחתי לקרוא שהצלחתי לאתר את הדברים הנכונים. ההשראה היתה בתו של טל פרידמן (הביולוגית, לא ג'וי ריגר). פרידמן שידר סדרה תיעודית בנושא אוטיזם, ובה חשף את משפחתו.
לא מזמן, שודרה תוכנית על חרדים, ובה חשף איש התקשורת אבי מימרן את בנו האוטיסט. קראתי שוב, ערכתי והנה התוצאה.
קבוקי יקירתי,
תודה רבה על תגובתך. כידוע לך, אני מאוד מעריך תגובות איכותיות, שמתייחסות לסיפור באופן אמיתי.
את ההיפר־ונטילציה אני מקבל בשמחה. לפיסוק יש גם ובעיקר תפקיד מתודי. הבונוס הוא הקלה על נשימת הקורא.
קראתי שוב, אך לא מצאתי פיסוק מיותר. אשמח להבהרה.
בעניין העפיפונים- צדקת. גם במטאפורה. הנה, למדתי משהו חדש. תודה.
בעניין המשלב הלשוני- כנראה שאת צודקת, אלא שהשפה הגבוהה היא שפתי לטוב ולרע. המקום דווקא מאוד ברור – חוף טבריה. הזמן – לא רלוונטי לסיפור. הסיטואציה – לדעתי היא אמינה, אבל אם את מרגישה אחרת, כנראה שהחמצתי משהו. גם כאן- אשמח להבהרה.
גם כן, אח לאוטיסט.
באמת תמיד הצחיק אותי איך דתיים מתייחסים אליהם.
לפחות האבא משיח.
תודה על התגובה.
אני מסכים איתך שזה עשוי להצחיק, אך אין דרך מדעית לשלול את דבריהם. הוכחות לכאורה לכך שהם 'נשמות גבוהות' – דווקא יש.
בהחלט יש כאן הגחכה, אך לא שלילה.
לגבי 'האבא הוא המשיח' – מעניין. לא חשבתי על זה. פרשנות נהדרת.
תודה.
סיפור מעולה. כתיבה מעולה, אהבתי מאוד את הסוף שהיה די מצחיק לטעמי. ובלי קשר לסיפור אהבתי מאוד ששם המשתמש שלך הוא Rumpelschtilzchen כי הוא היה הדמות האהובה עליי בסידרה.
אהבתי את הסיפור. יש משהו מאוד מוקפד ומדויק בכתיבה שלך, אני לרוב מחפש את הפחות מושלם, אבל יודע להעריך. או לפחות חושב שאני יודע. כאבא לילדים היתה תחושה מוכרת בסיום. סיפורי הברקות של ילדים. אבל גם מנה מוכרת, נותנת הרגשה טובה, כשהיא עשויה בצורה טובה ומוגשת בחן.
טוויסטי-
קצת באיחור, אבל תודה רבה. גם עליי רמפל הוא אכן הדמות האהובה. משם גם לקחתי את תמונתו של רוברט קרלייל.
גידי-
וואו, הפתעת אותי. שלושה חודשים אחרי שהסיפור נעלם אל העמודים האחוריים באתר, לקבל לפתע משוב. מרענן. תודה רבה.
מה הכוונה 'מחפש' את הפחות מושלם? הרי אף אחד לא מושלם, ותמיד יש מה לשפר.
אם נתקלת במה שראוי לדעתך לשיפור – אנא שתף, זו מטרת התגובות.
בכל מקרה, הענקת לי הרגשה נהדרת. תודה רבה רבה.
ואוו… הכתיבה פשוט מצוינת, הנושא מועבר כל כך טוב. והסיום? הסיום פשוט כל כך חכם שיש לי חשק לבכות. ממש ממש אהבתי, זה אחד הקטעים הטובים יותר שראיתי כאן.
תודה רבה לימונדה יקירתי.
מרגש ומשמח לקרוא תגובה חודשים רבים אחרי פרסומה. מה שמלמד על רצינותך בחקירה על־אודות הכותב שאת מגיבה בסיפורו.
שמחתי לראות מגיבה סדרתית. זה ממש חסר באתר לאחרונה. המשיכי כך.
אה, ומה עם סיפור פרי עטך? אשמח לקרוא.