אהבת אמת

נשמעו הרשרושים מתוך מנועי הרכב, רק בזה יכולתי להתרכז בכדאי להעביר את התחושת האשמה שעדיין התרוצצה בי.
"טוב אתה יכול לשחרר אותו." אבא אמר מהמושב הקדמי.
אך אני היססתי, בפעם השלישית, חיבקתי אותו חזק, למרות שהוא כנראה לא מבין למה, אך ראו על עייניו עד כמה הן עצובות, ומבינות כי לפי הבעות בפנים, משהו לא טוב עומד להתרחש.
"אבא אני לא רוצה," עניתי במבוכה.
"נו באמת מספיק עם זה," ענה בנפנוף, "די כבר אדגר דיברנו על זה," המשיך לומר בעוד נזלה דמעה מעיני.
"אין לו רגשות, הוא סתם מטנף כל דבר הוא לא מועיל בכלום."
בזמן שאבא דיבר הבטתי בעיניו של החבר לצידי ועדיין לא שיחררתי את החיבוק.
"עכשיו קדימה אנחנו קרובים תשחרר לו את הקולר"
"אבא דיי אני לא מוכן!" צעקתי בבכי.
"אדגר מספיק!" צעק גם הוא, "נו באמת זה בסך הכל כלב אפשר לחשוב," ענה בעצבים,
"כשתיהייה גדול תקנה חדש."
"הוא לא גרביים ישנות שמחליפים בשני וחמישי!" המשכתי לענות בבכי.
"אדגר תעזוב ת'כלב המפגר!" צעק בכוח מגרונו, "אדגר תסתכל עליו חמוד, הוא כבר לא בסדר, חירש, בעיות נשימה, ומאיפה נביא תכסף לטפל בו עכשיו?"
הייתה שתיקה שוב, בזמן השתיקה ניגבתי את הדמעות עם המעיל שלי.
"אבא, אתה לא תצטרך לתת לי דמי כיס יותר! באמת! אני לא צריך!"
"אדגר דיי."
"ואני גם יעבוד! ו… אני אוציא את הכלבה השמנה של השכנים!"
"אדגר…" התחמם אבא.
"טוב נכון, היא ממש שמנה, אבל שטויות אני פשוט אגרור אותה!"
"אדגר אתה בן תשע תעשה לי טובה."
ושוב הייתה שתיקה.
לפתע נשמע כי אבא מאט את האוטו, ומחנה אותו בצד הכביש ליד הדשא הרטוב ומלה בבוץ מלוכלך, אך למרות זאת הוא לא עזב את ההגה.
עברה דקה, ועוד אחת, ועוד עשר, ועדיין לא שיחררתי את החיבוק מהכלב, הוא כבר רצה להימלט מזרועותיי, לא היה לא נוח, אני מודה, אך לא יכולתי לעזבו, המשכתי ללטף ביד אחת את גבו החם מן הפרוותו העבה והגסה שוב ושוב, וכבר לא בכיתי, פניי היו חסרות הבעה.
אבא הסתובב לעברי והסתכל עליי עם פניו העצובות התחיל להביט בלבושי המסורבל, ובכובע שדודה לורה הביאה לי, שאבא הלביש לי בכוח, ועל נעלי הספורט הספוגות ממים ומלאות בבוץ יבש. היה נראה כי הוא נזכר בכל צעד לפני שנכנסנו לרכב העבודה של אבא, איך רצתי בגשם בחצר הבית בכדי לנסות לקשור את הרצועה לצווארו של הכלב, והכובע המשיך להתנפנף ברוח.
ואבא, שהיה בתחילת המדרגות לירידה לחצר האחורית של הבית, מסתכל עליי, אני יודע שהוא זיהה שלא שיחקתי מהנאה, פני היו עצובות כמו כל שאר יום שהיה בשבוע.
"אינני רוצה לעשות זאת אדגר." ענה כאת אבא בקול רח ועדין, "פשוט, זה נורא קשה לטפל בכלב."
"אז מה לא אכפת לי." עניתי ברוגז.
"אדגר…"
"אין לך לב." עניתי בקול קר, והבטתי במבטו שזעף מרגע לרגע.
הוא פתח את דלת המכונית בזעם ונשמע הרעש מבחוץ והגשם שהתחיל לזלוף, מיד סגר באגרסיביות את דלת הנהג ופנה לדלת האחורית.
החזקתי כאת עוד יותר חזק את הכלב, ידעתי שאבא עומד לגרור אותו החוצה.
אבא פתח את הדלת במהירות ומשך בקולרו של הכלב.
"אבא דיי!" צעקתי, "אוסקר הוא כלב טוב!"
"תסתום כבר את הפה שלך!" צעק אבא עוד יותר חזק, אוסקר התחיל לנבוח מפחד וניסה להתכרבל בתוכי, וגם אני, החזקתי בו חזק.
אחרי כמה רגעים, אבא לא חס אפילו לא לרגע ומשך את אוסקר מחוץ לאוטו ומיד סגר את הדלת, הבטתי מיד מחלוני לעבר הדשא וראיתי איך אבא זורק את אוסקר לאחד השיחים.
לא חשבתי פעמים, פתחתי את החגורה בזעם ודחפתי בדלת לפתוח אותה, כשהדלת נפתחה הרגשתי את הגשם איך הוא התגבר בחוזקה, אך כבר לא עניין אותי, רצתי החוצה בעוד נעליי נרטבות שוב, והבוץ ניהיה סמיך שוב ורצתי לעבר אוסקר.
"חזור לאוטו!" צעק אבא," חזור מיד לאוטו אתה שומע אותי?!"
אך לא עצרתי, המשכתי לרוץ לאוסקר אך אבא תפס בידי בחוזקה והתחיל לגרור אותי למושב האחורי.
"אבא דיי!!!" צעקתי בבכי, "אבא תפסיק אתה לא יכול לזרוק אותו ככה!!!" מיררתי, אך אבא לא הקשיב, הוא היה כמו מכונה משובטת.
לפתע הוא עצר, בעוד הגשם התחזק והוא המשיך להביט בי ולפתע צעק בשטניות,
"דיי כבר אדגר זה בסך הכל כלב מזדיין!!!"
ושוב שנינו עמדנו, לא האמנתי שכך אבא דיבר. בכיתי רק בגלל נבולי הפה שצעק. הרגשתי איך גופי ניהייה זועם ואני מאבד את העשתונות.
נשכתי בזרעו של אבא בחוזקה, אבא צעק צעקת כאב ושחרר את ידי.
המשכתי לרוץ לעבר אוסקר למהר לתפוס בקולרו, שלא יברח, כובעי נפל על הבוץ ומעילי גם הוא התלכלך ומכנסיי הג'ינס.
נגררתי לעבר האדמה והחזקתי באוסקר, וחיבקתי אותו.
אבא הסתכל עליי בעוד הוא מישש את זרועו, ואני הבטתי גם.
הוא התקרב אליי, לאט.
אך נשארתי במקומי, בעוד זרועותיי מחבקות את אוסקר.