אהבה

מפריע לי שזוגיות היום זה להתנשק, זה לשכב, וזה רק מגע פיזי.
לאן נעלמה האהבה? זו לא אהבה
ההגדרה שלי לאהבה זה לשבת זה לצד זה בלי צורך לדבר, פשוט לחייך זה לזה.
לדבר מהבוקר עד הלילה בלי הפסקה, ולהיפגש כל הזמן כשכל פעם אתה מחכה לפעם הבאה.
להסתכל על הכוכבים ולדבר על קבוצות הכוכבים.
להנות מה״ביחד״.
להסתכל אחד על השני כאילו אתה מסתכל על הדבר הכי יפה בעולם.
לכעוס על בן הזוג ולהבין שזה בלתי אפשרי לכעוס עליו, ולנשק אותו.
לעשות מלחמת כריות ולהתחבק.
לנהל שיחות עמוקות לצד הצחוקים.
מתי ״אהבה״ הפכה להיות תחרות?
מתי שואלים אותי כמה פעמים התנשקת? כמה חברים היו לך? מה הכי רחוק שהגעת?
למה לא שואלים אם היו לי פעם פרפרים בבטן? אם הייתי מאוהבת?
אהבה הפכה להיות מושג פיזי, שם נרדף למגע אינטימי.
למה אני לא יכולה למצוא מישהו שיאהב אותי כמו שאני?
מישהו שיסתכל עלי כאילו אני הדבר הכי מדהים בעולם,כאילו לשמוע אותי מדברת זו זכות.
מישהו שיסתכל עלי ויראה דרך הפגמים שלי, שהוא יאהב את הפגמים שלי…
מישהו שמסוגל להחזיק שיחה, לדבר על החיים, על המשמעות שלהם, על נושאים עמוקים.
אני רוצה אהבה, אני רוצה להיות נאהבת, מאוהבת, שאנשים יפסיקו להיות כל כך ריקים.
כל כך לא מחוברים לרגשות שלהם, אחרי פרידה ממישהו שיבכו, שיהיו עצובים, שייחסו משמעות לחיים שלהם, ולמה שקורה ביניהם שיתחברו לרגש…
לכל החברות שלי היו כמה מערכות יחסים, לא רציניות, אני המשוגעת היחידה כנראה שעוד מאמינה באהבת אמת, באהבה ללא תנאים, לא משנה מה.
כולם מסביבי מסתכלים עלי מוזר כשאני שואלת אם הם אוהבים את בן הזוג שלהם
״מה? לא, זואי, לוקח זמן עד שאוהבים״.
מה שבאמת מפריע לי שכולם מנפנפים מולי במערכות יחסים שלהם כשאני לבד זו לא חוכמה
הם בחיים לא הרגישו משהו, הם אנשים אטומים ריקים כמו קליפות
הם מסתכלים עלי ורואים מישהי שהיא לבד, בלי חבר, אני מסתכלת עליהם ורואה אהבה מלאכותית אני רואה אותם מתנשקים ומה שאני באמת רואה זה שתי קליפות חסרות רגש