אהבה זה חרא – פרק 1: השנה מתחילה רשמית

מיה ישבה בכיתה בחוסר מעש, משועממת לחלוטין, מחכה ליוליה שתבוא. היא ויוליה מכירות רק שנה, אבל הן בלתי נפרדות – אתם מוזמנים לנסות, אבל שתי אלה דבקות אחת בשנייה בנאמנות, וגם כשהן רבות הן עדיין מספרות אחת לשנייה הכל ומביאות אחת לשניה פדים.

הדלת נפתחה. מאיה הרימה את ראשה בהתלהבות אבל ראתה שזה בסך הכל ניב, וצנחה באכזבה בחזרה לפוזה בה ישבה לפניי שנייה – שתי ידיה היו משולבות על השולחן ועליהן נח ראשה. ניב נעלב למראה התגובה שלה, אבל התעלם מכך. כמובן, היו בינהם כמה סיבוכים בעבר, אבל הוא עדיין חיבב אותה מאוד, שלא נאמר אהב אותה, למרות שהיא נפרדה ממנו וכשניסה "להשיג" אותה חזרה, הבהירה לו שהיא לא מעוניינת בו באופן כזה עכשיו, וכנראה גם לא תהיה בעתיד, ושהוא פספס את ההזדמנות שלו. ניב העקשן לא רצה לוותר, אבל כשכולם חזרו ואמרו לו שהוא פספס את ההזדמנות, ושהיא לא מעוניינת בו, הוא ויתר סוף סוף. היו דרושים חמישה אנשים, אבל הוא ויתר.

"מה הבאסה?" שאל והתיישב לידה, מניח את התיק לצידו. "מקום שמור" היא אמרה. בזמן האחרון היא ממש התחילה לשנוא אותו. הוא הפסיק לנסות לגרום לה להתאהב בו, זה כן, אבל לאמר שעזב אותה לנפשה יהיה ממש לא נכון. הוא נשך את שפתיו, והזיז את התיק לשולחן מאחורה. "יותר טוב?" שאל בגיחוך מזויף, והיא אפילו לא חייכה. "איפה יוליה??" היא נאנחה, ובדיוק בשנייה הזו נפתחה הדלת. זו הייתה אביגיל. לא יוליה, אבל מספיק טוב. שלושת אלו היו חבורה כמעט כל שנת הלימודים האחרונה, בה הכירו לראשונה. בתחילת שנה מיה לא חיבבה את אביגיל בגלל שחשבה שהיא וניב ביחד, ולה היו אז רגשות לניב, אבל בסוף התברר שהם לא זוג, רק חברים קרובים, ובכלל לאביגיל יש רגשות לדור, עדיין יש לה. "אביגיל!" קראה מיה בשמחה וקמה לחבק אותה, "בבקשה בואי נצא מפה, ניב מתעלק" היא לחשה לה בזמן החיבוק, ואביגיל הנהנה. "מבינה אותך, הוא באמת ממש מגזים. אמרת לו לא, שיעזוב, שיתרחק ממך, כי רק ככה הוא יוכל להתגבר" אמרה אביגיל, והיא באמת מבינה בנושא. "חבל שלא נתת את העצה הזו לעצמך" גיחכה מיה, ואביגיל הנהנה, "מסכימה איתך" אמרה. היא הניחה את התיק בשולחן שלצד החלון במושב השמאלי, ושתיהן יצאו החוצה. "נו, יש חדש בגזרת דור?" שאלה מיה. היו תקופות בהם חיי האהבה של מיה היו זהב טהור לתסריטאי טלנובלה, והיו תקופות שלא, וכשלא היו הייתה לה נטייה להתעניין יתר על המידה בחיי אהבה של אנשים סביבה. היא מצאה את עצמה לא פעם ולא פעמיים ניגשת לאנשים שהיא לא מכירה ואומרת להם "מה שלום החבר? בואי, ספרי לי הכל. אני רוצה לדעת הכל. איך הכרתם, כמה עברתם עד שנהפכתם לזוג…". למען האמת, זה היה במסגרת אמת או חובה, אבל היא בכל זאת עשתה את זה, והתוצאה הייתה כל כך מוצלחת, שהחובה הייתה מעין חובה קבועה שתמיד נותנים למיה. נערה אחת, בערך בגילה, גוללה סיפור מרגש על החבר שעבר לעיר אחרת והיא למעשה בדרכה להפתיע אותו, נערה אחרת, מבוגרת יותר, סיפרה שהכירה את החבר שלה במועדון חשפנות שעבדה בו ועכשיו התפטרה בשבילו וילדה אחרת, בערך בכיתה ה´, סיפרה שהיא מאוהבת עד מעל הראש בחבר טוב מהמקהלה, אבל הוא בכיתה ז´ ובטח לא חושב עליה כמעבר לידידה… סיפורים רבים נחשפו, ולפעמים שימשה מיה כמעין פסיכולוגית, והייתה הפעם הראשונה שהבנות מתוודות על רגשותיהן.

"אין כלום, מיה, אנחנו לא נהיה זוג. היינו יחד, הוא זרק אותי אחרי חמישה ימים, ולא חשוב שעדיין יש לי רגשות כלפיו, לו אין רגשות כלפיי" אמרה אביגיל בחיוך עצוב. מיה הניחה יד על כתפה וטפחה עליה בחיבה. "ולי ניב אמר שהוא מחבב אותי רק כידידה, ואחרי חודשיים החליט שעדיין יש לו רגשות כלפיי. נתתי לו צ´אנס, ויצא שאני זו שנפרדתי ממנו. את אף פעם לא יכולה לדעת, אביגיל. אל תאבדי תקווה. אל תצפי, אבל לקוות מותר" אמרה מיה ובתום הנאום המרגש קמה וחיבקה את יוליה, שעמדה שם וחיכתה שישימו לב אליה. "יוליה!" אמרה אביגיל בחיוך וחיבקה אותה. "מיה צודקת, את יודעת. צריך לקוות, אבל אסור לצפות" אמרה יוליה בעודה משתחררת מהחיבוק. אביגיל חייכה לעבר שתיהן את החיוך העצוב שלה שעלה כל פעם שמערכת היחסים שלה ושל דור עלתה על הפרק. "את יודעת שאתם מתנהגים ממש כמו זוג עכשיו,

נכון? אתם יזיזים. אתם פשוט יזיזים. אין מילה אחרת להגדיר אתכם" אמרה יוליה בגיחוך, "ויש בינכם, כאילו, איך אומרים? חיבור רגשי, אז אני אומרת שתהיו יחד בסוף". אביגיל סתמה את אוזניה. "דיייייייייייייייייייי!" היא אמרה, "אתן מעלות בי ציפיות, אני לא רוצה לצפות, כי כגודל הציפיה גודל האכזבה" אמרה אביגיל. "טוב, את צודקת, אבל-" פתחו מיה ויוליה באותו הזמן. הן נתנו כיף. "אבל! אני לא רוצה לשמוע אוקיי?" אמרה אביגיל, ומיה ויוליה הנהנו. "אוקיי" הן אמרו ביחד. "היי פייב!" אמרה מיה ויוליה צחקה ונתנה לה כיף. "סוף סוף למדת שאם אני אומרת היי פייב זה כיף גבוה" מלמלה מיה והשלוש צחקו. "מיהההההההההההההההה!" נשמע קול מאחוריה ויד הונחה על כתפה. "היי נופר" גיחכה מיה. "אז, מה שלומך?" שאלה נופר והרימה את הגבות שלה כאילו היא מפלרטטת. "אלוהים, את כזאת פאקבוי" אמרה מיה ונופר הנהנה בהסכמה. "אני פאקבוי" היא אמרה. מיה הזיזה את היד של נופר מכתפה. "בכל אופן, שלומי טוב" היא אמרה, "ואת?". נופר הניחה את ידה על כתפה של מיה בשנית. "אני בסדר כזה, את יודעת" אמרה נופר. ומיה גלגלה עיניים. "לכי להיות פאקבוי על מישהו אחר" היא אמרה, ונופר עברה ממנה ליוליה. "היי נופר" אמרה יוליה והרימה גבות. נופר צחקה. מיה הלכה לקצה השני של המסדרון, שם המדרגות מהן כולם עולים במטרה לתצפת על המדרגות. "אלי!!" היא קראה כשסוף סוף הפרצוף המוכר צץ. היא ירדה במדרגות במהירות וחיבקה את אלי. "נופר ויוליה בספסל המעוגל" אמרה לה, שולחת את אלי לדרכה. היו לה עוד אנשים לחכות להם. היא עלתה חזרה לקומה השנייה והתיישבה על הכסאות המרופטים שהיו שם. "אני קצת מתגעגעת לקומה השלישית" חשבה לעצמה, "שמה היו ספסלים נורמאלים". היא בהתה במדרגות וסוף סוף ראש בלונדיני כהה עלה בהן. "יעל!" היא קראה בחיוך וחיבקה את הנערה שעלתה לשם. "מיה! וואו- אני כל כך מתרגשת- אני לא מאמינה שאני בכיתה ט´- זה כל כך מוזר" מלמלה יעל, ומיה צחקה. "זה בסדר, עושים מכיתה ט´ פיל, אבל זה לא כזה קשה" אמרה מיה. "לך קל לאמר" נאנחה יעל, "את כבר בכיתה י´, עברת את זה בשלום" היא אמרה. "בשלום? נכשלתי במתמטיקה!" אמרה מיה. יעל בהתה בה. "אבל זה רק בגלל שהתחילה לי חרדת מבחנים בסוף שנה ולגמרי זלזלתי במקצוע" היא הוסיפה במהירות, מבינה שקצת הלחיצה את יעל, "יאללה, רוצי לכיתה" אמרה לה ושלחה אותה לקומה שלוש. היא חיכתה עוד כמה דקות, כמה ילדים שהיו ביסודי שבו הייתה לפניי שנתיים עוברים ואומרים לה היי למרות שבחיים לא דיברה איתם. ייאמר לטובתה, היא הייתה מוכרת בשכבה מתחתיה. "סוף סוף!" היא אמרה כשילדה גבוהה, בערך מטר שמונים, עלתה במדרגות, "ניב!". ניב חיבקה אותה, "יואו, מיה, אני כל כך מתרגשת! אני בכיתה ט´, ואני במגמת תאטרון, ו- תגידי, זה קשה עם המגמה והלימודים?" שאלה ניב, ומיה נדה בראשה. "קלי קלות. יש שעתיים מעשיות בשבוע ושעתיים שהן… האמת שבט´ זה כן מעשי, בערך, אבל זה יותר תאורטי כזה ופחות… טובף מעשי. זה יותר למידה על יסודות התאטרון אבל יש הגשות שהן לא תאוריה ו-" מיה ניסתה להסביר. "פשוט סתמי" נאנחה ניב, "ביי!" הוסיפה ועלתה לכיתה. מיה נשארה במקומה ונאנחה. היא הסתובבה והלכה לכיוון בו חברותיה מהשכבה חיכו לה.

"חזרתי!" היא הכריזה בחגיגיות, אבל עוד לפניי שהספיקו החבורה להתחיל בשיחה, נשמע הצלצול והפריד אותן, כל אחת לכיתה שלה. מיה, יוליה ואביגיל הלכו לי3 ונופר ואלי הלכו לי10.

כעבור כמה דקות המחנכת נכנסה. "שלום, ט שלו- סליחה, י3, נכון, כמעט שחכתי. אז, איך היה החופש?" פתחה מורן, המחנכת, והשנה התחילה רשמית.