אדמה, ומוות. ידידים קרובים.

מערה קטנה. כיפת אויר מתחת לאדמה. אבנים ואדמה ממלאים את החלל. ישנו חור בתקרה, המסנן אור יום רך ונעים. אבל, המערה קורסת. החור קטן מידי. נשימה עמוקה מהאויר, אני מנסה שוב. החבל הדק מתנדנד באויר. למה ירדתי לכאן? הכול כל כך מעורפל. כל מה שאני זוכרת זה שהלכתי כאן, ליד בור הקורים הישן הזה, עם לה-לה, חברה שלי. וכשעברנו כאן, היא דחפה אותי פנימה. ומלמלה משהו כמו: "הלורד… הלורד לא רוצה אותה חיה…" ואז אני לא זוכרת כלום. אני רק זוכרת שהיתי תחת האדמה, ו… זהו. החבל הישן התנודד. זינקתי עליו ועליתי למעלה. עד שכמעט הגעתי למעלה, החבל התפורר. נפלתי לקרקע בקול, ונאנקתי בכאב. הרגל שלי נשברה. האדמה החלה לרעוד. כנראה הנפילה שלי גרמה לכמה סלעים להשתחרר ממקומם. הבנתי את חומרת מצבי. אז נשמתי נשימה עמוקה, ונקברתי בחיים. חפרתי במהירות. אבל האדמה הגיע עד פתח המערה. ולא פע ם נתקעתי בקירות. אבל הזמן שיחק לרעתי. האויר החל לצאת מריאותי, כשהמזל נכנס לתפקידו. האדמה התפוררה, ומצאתי את עצמי עומדת על קרקע מוצקה. אבל, מאוחר מידי. ראותי מלאות אדמה ואפר. שיעול אחרון, שבו יצא אבק, ודם. נו טוב, נראה שהלורד קיבל את משהו רצה. בצעקה חרישית שגבעה בין העצים והשמש השוקעת,
מתתי.