די לגזענות!

״את בטוחה שזה מה שאת רוצה?״ אמא שאלה אותי בפעם המאה בערך. ״כן,אני בטוחה.״ אמרתי.
שוטטתי לי בבית, בפעם האחרונה לפני שאני עוזבת לשנה שלמה וחוזרת רק בשבתות וחגים. עצרתי ליד המראה שבחדר שלי, נראתי אותו דבר: רזה, לא גבוהה ולא נמוכה שיער חום מתולתל והנורא מכול: עור שחור.
המשכתי לשוטט בבית, בהד שמעתי את צחוקם של ילדי הכיתה, כשראו שאני הילדה החדשה שמצטרפת לכיתתם:״חחחחחחחחח….. תראו את הכושית הזאת״ או ״תחזרי לחור שממנו באת״. הכיתה הזאת, הייתה הכיתה השלישית שעברתי באותה השנה.
אחרי הכיתה הזאת ידעתי שעכשיו לא משנה מה אני עוברת לפנימייה. מקווה ששם, יהיו ילדים עם בעיות שיבינו אותי ולא יצחקו עלי.
״אדיסה, הרכבת, יוצאת בעוד 5 דקות כדאי שתמהרי!״ אמא אמרה. ״טוב, אמא אני זזה.״ דחסתי עוד כמה דברים למזוודה ויצאתי מהבית. ברכבת נרדמתי עם השירים של עידן רייכל באוזניות. והתעוררתי רק כאשר הנהג אמר:״פנימיית ברוך, נא לרדת״. קמתי באיטיות, לקחתי את המזוודה ויצאתי מהרכבת.
אל מולי, התנוסס שלט שפתח בפני התחלה חדשה ותקוות חדשות:
״ברוכים הבאים,פנימיית ברוך״.
נכנסתי דרך השער הראשי הגדול. המנהל קיבל אותי בסבר פנים יפות ואמר:״שלום, אני המנהל של פנימיית ברוך. ברוך הבא!. איך קוראים לך?״ ״אדיסה״ אמרתי.
״שם יפה״ הוא אמר. ״ובאיזה כיתה את?״ ״ט׳״ אמרתי. ״החדרים של הט׳תניקים הם פה מצד שמאל״. הוא הצביע על מבנה די ישן, בצבע צהוב עם מרפסות מבצבצות מאחוריו. ״ושתהיה לך שנה טובה!״ הוא אמר. ״תודה״. אמרתי לו וצעדתי לכיוון המבנה הצהוב.

ל:אמא
מאוד טוב לי פה, הרבה יותר טוב מאשר בתיכונים שהייתי בהם.
אמנם בהתחלה הציקו לי אבל מהר מאוד הפסיקו.
השותפות שלי לחדר הן מעיין ושיראל, התחברנו מאוד והן החברות הכי טובות שלי. אני מאוד מתגעגעת אלייך והביתה ולמאכלים הטעימים שאת מכינה.
פה יש לנו פסטה ושניצל לרוב ולפעמים עוף ואורז. אה ובנוגע ללימודים:אני די מצליחה, שבוע שעבר קיבלתי 80 במבחן במדעים. ולפני שבועיים, קיבלתי 92 בהיסטוריה.
אוהבת ומצפה למכתב ממך:אדיסה.
״אדיסה,תורך למקלחת״ שיראל אמרה. ״עוד רגע״ אמרתי.
הכנסתי את המכתב למעטפה ודחסתי אותו לתיק. ״נו״. אמרה שיראל. ״כולי ג׳יפה, ובא לי כבר להתקלח"."את נכנסת, או שאני עוקפת את התור שלך?״. ״אני באה , אני באה״. אמרתי.
אחרי המקלחת, מעיין הזכירה לי שהערב זה ערב הנשף של אמצע השנה, ואין לי עדיין בן זוג
. ״אוי, שכחתי מזה לגמרי״. אמרתי.
״לא נורא, אני פה ואני אעזור לך למצוא בן זוג. בואי נראה, עכשיו 18:00, והנשף מתחיל ב12 בלילה. זה אומר שיש לנו 7 שעות למצוא לך בן זוג״.
״6 שעות״.תיקנתי אותה.
״נו, את יודעת שאני לא טובה בחשבון. אל תתפסי אותי בקטנות. ב6 שעות שעומדות לרשותנו, אני אמצא לך בן-זוג מהמם!.״ אמרה מעיין.
הסתובבנו בכל רחבי הפנימייה, וכל מי שניסינו היה תפוס.
ואז ראיתי מישהו, שבחיים לא ראיתי אותו בפנימייה לפני.
הוא היה גבוה (כדורסלן כנראה), שחום עם עיניים ירוקות והמבט שלו הקפיא אותי. מעיין, ראתה שנדלקתי עליו, אז משכה אותי בניגוד לרצוני לכיוונו. ואז אמרה לו:״שלום, אני מעיין וזאת אדיסה". אדיסה, רוצה לשאול אותך משהו.
אדיסה?!״.
״אממממ….אאאנניייי״ מלמלתי. ״אתתתתהההה ררררווווצצצהההה״ ואז, כמו מטומטמת ברחתי משם והשארתי את מעיין עם הבחור שמוצא חן בעיני.
כשמעיין חזרה לחדר היא פשוט צרחה עלי. חיכיתי שהיא תרגע ואז שאלתי אותה, אם היא גילתה איך קוראים לו והאם יש לו כבר בת זוג לנשף?.
היא אמרה לי שקוראים לו גיא והוא תפוס כבר. ״לא נורא״ היא אמרה.
״בנשף הבא תצאי איתו״. ״וחזרה לעניין: מצאתי לך בן זוג!״.
״באמת?!?!״ צרחתי. ״כן, את רק צריכה לפגוש אותו להיות נחמדה- ויש לך בן זוג״. היא אמרה. ״בואי נלך אליו עכשיו״. אמרתי.
רצנו למגורי הבנים ומעיין הכירה בינינו:״תכירו״ היא אמרה. ״עמית, אדיסה, אדיסה, עמית״. הסתכלתי על עמית הוא היה רזה, בערך בגובה שלי, עיניים חומות ושיער שחור.
"לא אמרת לי שהיא כושית!" הוא לחש למעיין, ובכל זאת שמעתי.
גוש מחניק נתקע לי בגרון, רצתי משם כל עד כוחי בי,
מרחוק שמעתי את מעיין רצה אחרי וקוראת בשמי,לא נענתי לה, רצתי רחוק,רחוק, רק לא להשאר שם, הדמעות זלגו וזלגו ולא הפסיקו.
אדיסה מגיעה לשער של הפנימייה, השומר לא היה שם, היא קופצת מעל הגדר ורצה, העיניים שלה מלאות דמעות ועפר, כואבות לה הרגליים אבל היא ממשיכה לרוץ.
היא לא רואה את הכביש, את הרמזור או את המכונית שפגעה בה אחרי שניות מספר.
———-בית החולים, 75 שנים אחר כך————-
לאדיסה,
אני יודע שאינך בין החיים כבר הרבה שנים, ואני גם יודע שזה בגללי, ואני בכל זאת רוצה לכתוב לך מכתב.
ביום שרצת ונפגעת ממכונית, נחצו חיי, החצי הראשון היה ילדות ושטויות, החצי השני היה כואב, חרטה כל יום, סחבתי על מצפוני את סיפורך כל ימי חיי, גם עכשיו כשאני יודע שאני עומד למות עוד כמה שעות, כמו שהרופא אמר.
חיי השתנו לאחר מקרה זה, גדלתי ופתחתי הפגנות נגד גזענות, שילמתי לעוזרות בעבור אימך, רק כדי איכשהו לכפר על מעשי, למרות שידעתי שאי אפשר לכפר עליו.
אני יודע שזה לא בדיוק עוזר, במיוחד לא עכשיו כשאת לא בין החיים, אבל אני רוצה להגיד שאני מצטער. משפט אחד שלי הוא זה שגמר את חייך.
אז אולי אפגוש אותך בעולם אחר ואוכל להתנצל בפנייך אלפי התנצלויות.
נוחי על משכבך בשלום,
עמית כץ.