אבקת דמותי

לקום בבוקר לעוד יום רגיל
בבית או בבית הספר
לזרוק על עצמי חולצה ומעיל
לעבור שוב את אותו הגשר.
הימים עוברים חולפים במהירות
והזכרונות כבר די מטושטשים
סיפור אחר נבנה בבהירות
ללא הרבה חלקים חסרים.
יום רודף יום בוקר ועוד בוקר,
עוד חמישי בפתח
ומילים אמיתיות לא עוד שקר
לא עוד לבבות מקרח
מכירה עוד אנשים, רבים מכדי לספור
שיעזרו לי לשכוח.. לשכוח
והזכרונות נמחקים הן כבר לא כדי לזכור
והכל כבר נקי- גם המוח.
ואנשים שהרגשתי אליהם אהבה
או שנאה או כעס או הרגל
היום אותם אנשים הם רק נקודה
ובינהם אני לא מוצאת הבדל.
עם אותם אנשים הרבה עברתי,
בכי, הלם, או תשוקה
מה זה להיות עצמי כבר מזמן שכחתי
ודמותי כבר הפכה לאבקה.
הייתי שם תמיד עם חיוך וחיבוק
אחת שתתן הכל לכולם
אך כשליבי התנתק והרגשתי שיתוק
לא היו חברות או ידידים בעולם.
לבדי בין אלפי אנשים שמצפים
שאחייך ואגיד "הסתדרתי"
לבדי בין אלפי אנשים שמצופים
בצביעות מהסוג הסטנדרטי
והחיוך הצבוע עלה על פניי
בקביעות לא כל כך רנדומלית
ורק רציתי לחזור לעצמי, לימיי
שהייתי הילדה הנורמאלית.
והכל כבר עבר ונגמר די מזמן
והיום אני אחרת, השתנתי
אשיותי חזרה להיות ארגמן
ואת פירורי אבקת דמותי- אני הדבקתי.