אבל זה לא נכון

"בני הנוער למיניהם מתעסקים במוסיקה, במחול, בפיזיקה ומחשבים, היסטוריה ועוד הרבה נושאים. הם כמונו, רק הרבה יותר צעירים ועם הרבה פחות ניסיון." המשיך הפרופסור לדבר, והסטודנטים הקשיבו לו בשקיקה.
זה היה המפגש האחרון מבין רבים שחוו עם הפרופסור הנערץ. "סך הכול, רובכם סיימו לפני שנים ספורות את גיל ההתבגרות בעצמם. מחקרים שנעשו על ידי פרופסורים מפורסמים בכל רחבי העולם, גילו כי עד גיל 25 אנחנו עושים דברים מטופשים ללא היגיון. בנות או בנים שמחליטים שלקפוץ מהגג כי הם חושבים שזה מגניב, אבל לבסוף הם שוברים שתי רגליים ונהיים נכים למשך שארית חייהם.
ולפני שמישהו יחשוב שהוא צעיר כל כך… כשאמרתי שרובכם רק סיימו את גיל ההתבגרות רק לפני שנים ספורות, לא התכוונתי שגיל ההתבגרות נמשך עד גיל 22, שרובכם בני 26 נכון?" שאל. מלמולים לא מובנים סיכמו את העניין בכן. "ובכן, אתם לא עד כדי כך צעירים חבריה. פשוט עד גיל 25 פחות או יותר, אנחנו לא חושבים בהיגיון מלא" הסביר הפרופסור.
"בקורס הזה למדנו ביחד על נקודות מבט של פילוסופים מפורסמים בעולם, את מדעי החברה של הסולם החברתי והקהילות, כלומר למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים ובשביל מה, או מי. למדנו גם על בני נוער הנקראים גם מתבגרים ועל דעות והיבטים שונים של כל מיני דתות ומינים. אם זה הלטבים, או יהודים חרדיים וחילוניים, על אמריקאים ועל אפריקאים- סודנים וכו'.
כמו כן אני רוצה לסכם במשהו שלא נגענו בו כל כך הרבה ואני שמתי לב שעניין רבים. עניין הפגיעה העצמית עד כדי התאבדות." אמר המרצה. רבים מן היושבים בכיסאות הברזל המתכתיים זעו באי נוחות. "אל דאגה חברים, זה נורמלי לגמרי שדווקא מכל הנושאים שלמדנו, זה הנושא שמעניין אתכם יותר מכל" חיזק אותם.
גבר אחד הרים ידו, לאחר רגע נתן לו המרצה רשות לדבר. "כן אדם" אמר הפרופסור המרצה. "הבנתי שרוב אלה הרוצים לפגוע בעצמם ולהתאבד הם בני נוער והם עושים זאת בעיקר מסיבות חברתיות שבין היתר מדרדרות אותם חברתית ולימודית" אמר אדם.
"נכון מאוד" אמר הפרופסור. "פרופסור דקל?" הרימה אחרת את ידה. "כן שירה" נתן לה הפרופסור את הרשות לדבר. "דיברנו גם על איך שהם מסתירים את מה שהם עושים, כאילו הם מתחרטים על זה, או מתביישים בזה" אמרה שירה. "יש כאלה שלובשים 'מסכה' " אמרה עוד אחת. "זה נכון מאוד שירה, וגם מה שאת אומרת נכון בהחלט עמית, אבל בבקשה, אני נותן להצביע, רק תרימי יד" העיר פרופסור דקל.
"אז כפי שאמרתם, הרבה בני נוער פוגעים בעצמם מסיבות חברתיות, הדחה חברתית, אי הצלחה, יש כאלה שפשוט לא יודעים איך לדבר עם אחרים כי לא הייתה להם הדרכה הורית, או שפשוט קשה להם יותר והם מתביישים בכך. אבל לשמור הכול בפנים זה לא טוב, זה מצטבר ואט אט הדברים מדרדרים." אמר.
"קודם מבחינה חברתית- כלומר מעגל החברים שלהם מצטמצם עד כדי אפס והביטחון שלהם נופל על הקרשים" אמרה שירה.
"אחרי זה מבחינה לימודית- כלומר הם נהיים כל כך מדוכאים ומאוכזבים ומוטרדים שהם לא מקשיבים בשיעורים, לא לומדים, לא מכינים שיעורי בית. באיזשהו שלב הם מגיעים לרמה של נכשלים, אפילו אם קודם הם היו מצטיינים." אמרה שרון.
"אחרי זה הריבים והסכסוכים מגיעים. מי שנשאר חבר שלהם עוזב אותם והיחסים שלהם עם המשפחה שלהם גרועים. אין קשר נפשי, לא מדברים על הרגשות, לא מבררים מה קורה. וגם אם כן מנסים לברר, הנער או הנערה חוסמים אותם." אמר עומר.
"ואז הם פוגעים בעצמם" אמרה טליה והרימה מבטה. "הם לוקחים סכין או מספריים, אפילו את סרגלי הברזל ההם והם פשוט עושים את זה. בהתחלה הם חושבים וחושבים ואז נמאס להם לחשוב, אז הם פשוט פועלים ולא חושבים. הם פשוט עושים את זה. וזה כואב להם, אבל הזיכרונות מהיום שטרם עבר עדיין טריים, והם כואבים יותר מהדם שנוזל להם על הידיים" אמרה.
"זה נכון-" ניסה להמשיך הפרופסור, אך טליה עדיין לא סיימה. מבטה האדיש נותר בוהה בעניו האפורות כחולות כסופות של הפרופסור ופיה לא חדל מלזוז.
"אחרי שהם חותכים את עצמם וכואב להם, הם כבר לא יודעים מה יותר כואב. לרוב הם מנסים לשכנע את עצמם שפיזית כואב להם יותר, וזה מה שמתקיל אותם. הם לא מוכנים לקבל את העובדה שכואב להם בנפש, בנשמה. כואב להם כל יום וקשה להם ואחרי כול זה הם רוצים להתאבד. הכאב כול כך גדול וכבד שכואב להם גם פיזית וגם נפשית והם כבר לא יכולים להכיל את זה יותר" אמרה טליה.
"נכון" הסכים המרצה. "הם חותכים כי הם אוהבים את הכאב, הם מתמכרים אליו ומנסים להחליף את הכאב החברתי והלימודי שלהם בכאב של החתכים. הם מנסים להחליף את הכאב היום יומי שלהם במשהו יותר כואב פיזי, אבל פחות נפשי." אמר פרופסור דקל. "גם אמרנו ש-" המשיך לדבר וניסה לעבור נושא, אך שוב קטעה אותו אותה אישה מתולתלת אדמונית.
"אתה טועה" אמרה. "סליחה?" שאל כלא מבין. "זה לא נכון. הם לא אוהבים את הכאב. הם מתמכרים אליו, הם מנסים להחליף אותו בכאב היום יומי שלהם, אבל הם לא אוהבים אותו." אמרה טליה. "אז למה הם חותכים את עצמם?" שאל אותה.
"אני לא יודעת, אני לא חותכת, אבל גם אתה לא. אתה לא באמת יכול להבין אותם ולמה הם עושים את זה. אף אחד מאתנו לא יכול להבין, אלא אם כן מישהו פה חותך. הם פשוט מגיעים לרמה חדשה של ייאוש" אמרה טליה. "אבל מה שבטוח, הם לא מכאיבים לעצמם כי הם אוהבים את זה" הוסיפה לבסוף.
"אז את יודעת למה הם לא עושים את זה, אז למה שלא תאמרי לנו למה הם כן" ביקש הפרופסור בכוונה להתקיל אותה, כיוון שכביכול השפילה ודרכה על כבודו.
"אז שוב, כמו שאמרתי לפני כן, אני לא חושבת שהם פוגעים בעצמם עד זוב דם בגלל שהם אוהבים את זה, הם לא חותכים את עצמם שוב ושוב כי הם כל כך אוהבים שכואב להם במקום אחר. הם עושים את זה, כי שהם מפסיקים, זה מרגיש כל כך טוב. הכאב נפסק כליל והם מטושטשים מההרגשה המסחררת שכבר לא כואב להם יותר. זה כמו סמים, למרות שאני לא בטוחה מה גרוע יותר" אמרה טליה.
ולפני שהפרופסור הספיק להוציא עוד הגה מפיו היא הוסיפה "אישה חכמה שאלה פעם, 'למה אנחנו ממשיכים להכות את עצמנו בפטיש שוב ושוב? כי כשאנחנו מפסיקים, זה מרגיש כל כך נעים…' זה למה הם חותכים כי אחרי כל הכאב וכל הדם וכל הצער והאובדן, הם מרגישים טוב, נעים להם." אמרה טליה.
המרצה התכוון לענות לה, אך שוב קטעו אותו, והפעם היה זה הצלצול. "אני שמחה שסוף סוף יצא לי לומר לך את זה" אמרה טליה וקמה מכיסאה. "נורא חבל שנגמר השיעור כך שלעולם לא אוכל לדעת מה אתה חושב. אני מניחה שזה הגורל." אמרה בפנים אדישות ויצאה מחדר ההרצאות אליו נכנסה שבוע- שבוע למשך שנתיים שלמות ושמרה בבטן את כל דעותיה שלה לרגע הנכון, כלומר לרגע שנראה לה נכון.
חולצותיה הארוכות שלבשה כול עונות השנה הסתירו את השריטות הארוכות על ידיה היפות שפעם היו חלקות ופניה שפעם קרנו מאושר וזרחו מסומק לחייה הטבעי, הפכו אדישות וקרות.
"גם אני לא חושבת, אני פשוט עושה. לחשוב זה כואב מידי, קשה מידי…" לחשה לעצמה. "אבל עכשיו אני בסדר" שיקרה לעצמה. "אני באמת בסדר, אני כמעט מפסיקה…"