אבל אחרי הכול אחי… אני רק ילדה קטנה….

בכול יום זיכרון אני נזכרת בך..,
בצחוק שלך,
באיך שתמיד עודדת אותי כשאמא לא הרשתה לי לצאת עם חברים,
או שעזרת לי בכול השיעורים למרות שאני אסון במתמטיקה והעברית שלי כמו שאתה הייתה אומר "עילגת…"

אני תמיד תוהה למה?
למה רק שבוע.. שבוע אחד ותמים אחרי שהשתחררת קראו לך שוב…
אני זוכרת כמה כעסתי, הייתי בטוחה שתיקח אותי לים ותלמד אותי לגלוש ממש כמוך.
אני זוכרת, איך הלכת אני זוכרת שרבתי אייתך וצעקתי עליך על כמה שזה לא הוגן, ושאתה שקרן…
כמה אני מצטערת על המילים האלו!

כול דפיקה בדלת כשהקצין הגיע מילאה את הלב שלי בתקווה שזה אתה.
זה לא היה…
במקום לקבל אותך בחזרה ולומר סליחה אלפי פעמים כמו שרציתי…
בכיתי, בכיתי אלף דמעות קורסת לצידו של אבא שדמעות ניכו בעיניו.
צעקות השבר של אמא גם לא עזרו.
אני זוכרת איך אבא אסף את כולנו בזרועותיו, אותי את אמא ואת רועי הקטן שאפילו לא הבין למה אתה לא חוזר…

חיבק אותנו וביקש בקול רועד להיות חזקים, איך אני יכולה להיות חזקה? אני רק ילדה קטנה…

אני לא יודעת למה, למה הם התעקשו לקחת אותך ממני
למה בכלל הייתה צריך להתגייס?! למה לא נשארת איתי?!
למה אתה או כל חייל אחר צריכים ללכת למלחמה בידיעה שאולי תמותו?
אני יודעת שזה כדי להגן עלינו על ארץ ישראל, המולדת שלנו..
אבל אני לא מבינה… אני רק ילדה קטנה…

אחי אני תמיד אזכור אותך
את הצחוקים שהיו לנו ולא יהיו יותר…
למרות שאני לא בדיוק מבינה …
אני יודעת שתמיד תשמור עלי אוהבת אחותך הקטנה שלא מבינה…