אבא…

אבא.
אף פעם לא חשבתי על המילה הזאת לעומק…
רק לפני שבוע היה לי את אבא… שחי ונושם. חבקתי אותו חזק והבטחתי לו שיחזור מבית החולים. אלינו, הביתה.
לחשתי לו באוזן שאני אוהבת ומתגעגעת מאוד.
והוא רק הנהן בראשו.
הוא ידע שהוא הולך לעולמו. הוא הרגיש שהוא נגמר מכאבים, שהייאוש גובר עליו. הוא הסתכל עלינו חזק בעיניים ולא אמר דבר.
יום ראשון הגיע מהר.
התקשרו לדווח שאבא נפטר…
הדמעות שפרצו מגרוני היו כאין וכאפס לכאב שבתוך הלב. קולות הבכי היו שונים מהרגיל. בכי של כאב מהלב, של צער וחרטה בהולה.
כמה אבא סבל. אבל תמיד חייך. החיוך המתוק עם הגומות שבצידי לחייו.. החיוך שאמר כל כך הרבה. שניחם, שהותיר אותנו מחייכים בחזרה.
לעולם לא אשכח אותך אבא.
את הדברים שלמדת אותנו.
את המתנות שהערפת עלינו.
את הטיולים שעשית לנו.
את החיים שנתת לנו.
אבא. אני לא יכולה בלעדייך. היית כמו החבר הכי טוב שלי!! ואני יודעת שכרגע אתה נמצא במקום טוב יותר. אבל אבא! עבר רק שבוע! והלב שלי עדיין פועם בכאב! והדמעות מאיימות לזלוג שוב על הלחיים! וקשה לי! קשה לי המחשבה שאחיה בלעדייך! שלא תהיה יותר.. שלא יהיה לי למי להכין נס -קפה עם חלב!!!
איפה אתה אבא? אתה שומר עליי? אתה רואה אותי אבא?
אוי אבא…
סליחה שפגעתי בך. סליחה שזלזלתי בך. סליחה שכעסתי. סליחה שהתחצפתי אבא!!!
אני מצטערת אבא! סלח לי:(
ואבא? תחזור מהר טוב?
אני מתגעגעת.