אבא שכנוע

"אבל אני לא מבינה! למה שתיים כפול שלוש שווה שש?!" כך ביתי בת השמונה אומרת ומנסה להבין את נפלאות החשבון. "שתיים כפול שלוש שווה חמש! זה הגיוני," היא קובעת בנחרצות.
"לא, מתוקה. יש הבדל בין 'כפול' ל'ועוד'. 'כפול' זה אומר המספר ועוד עצמו ככמות המספר שאחריו או לפניו, הבנת? לכן שתיים כפול שלוש שווה שש. כי מחשבים שתיים ועוד שתיים ועוד שתיים והמספר שיוצא הוא שש."
לפי המבט הזועף והעקשן שעל פניה אני מזהה שהיא לא הסתפקה בתשובתי ומתכונן למתקפת נגד. "לא, אבא! אתה בעצמך אמרת: 'ועוד'! אז עשיתי – שתיים ועוד שלוש שווה חמש." ואחר כך היא מוסיפה בהטעמה, "אני חושבת שבינינו, אתה קצת טיפשון."
אני צוחק בלב ומנסה להסביר לה שוב למה יש הבדל תהומי בין שני המושגים החשובים הללו. היא שוב לא מבינה ומתעקשת לעמוד באותו מקום שהייתה בו בהתחלה.
'היא קיבלה את הגנים של אמא שלה, הפרדה החמודה והעקשנית הזו. גם היא לא וויתרה עליי ודחפה אותי עד החתונה.' אני חושב לעצמי בגיחוך קל. 'אבל לפעמים צריך להניח את החרב בצד ולהקשיב.'
"תקשיבי לי חמודה, פשוט תעשי את מה שאני אומר לך. תזכרי את התרגיל הזה טוב טוב במוח ולאחר מכן את תזכרי גם את לוח הכפל, לא משנה אם תביני או לא. כרגע, זה מה שאת צריכה לעשות." ניסיונותיי לגרום לה להבין עלו בלהבות ויש לי עוד דברים שאני צריך לעשות, אין לי עוד זמן וסבלנות כרגע. אם היא מבינה – טוב, אם לא – אולי כשתתבגר תבין. חבל לי עכשיו לבזבז עוד זמן.
"אבל אני עדיין לא הבנתי! למה שתיים כפול שלוש שווה שש?" ביתי לוחצת עוד ועוד.
"את מבינה את זה! אין לך סיבה לא להבין. 'כפול' ו'ועוד' אלו מושגים שונים וממש פשוטים. ואם תכתבי במבחן ששתיים כפול שלוש שווה חמש אני אכעס מאד. אני הסברתי לך פעם אחר פעם ואת לא הקשבת לי. את תביני את החומר אם רק תקשיבי לי," 'את לא טיפשה', אני מוסיף בלב. "את חכמה, את הרי הבת שלי."
ובאותו רגע, הבנתי;
לא אותה אני מנסה לשכנע – אלא אותי.