אבא, משפחה חדשה, והנטל, אני

היי אבא, עכשיו אתה עומד להתחתן, אתה תתחיל חיים חדשים, נכון?
תמיד הייתי יותר קרובה אלייך מאשר אל אמא.
אתה בעצם גדלת אותי, נלחמת עליי במשפט.
עכשיו, שיהיו לך ילדים חדשים, אתה תזכור אותי?
אתה תאהב אותם יותר? הרי הם היו מאישה שאתה באמת אוהב, ולא נישואים כושלים.
אבא, אתה רואה אותי בתור כישלון?
אני לא הכי חכמה, אני גם לא מצטיינת במשהו, אני סתם כותבת.
אתה אומר שכתיבה לא תוביל אותי לשום מקום, שכמה כבר סופרים מרוויחים?
אתה רואה אותי בתור הבת שלך? כי… אתה אוהב אותי, נכון?
הרי נלחמת עליי בבית משפט. מעטים הילדים שגרים אצל האבא, לאחר גירושים.
אבל… לאן הכל נעלם?
אתה באמת עושה בשבילי הרבה, המון! אתה לוקח אותי לתרפיה באומנות, כדי שיהיה לי עם מי לדבר.
אני לא אוהבת לדבר על דברים שכואבים לי, על דברים שגורמים לי לבכות בלילה.
אתה יודע, אתה הדבר היחיד שאני מדברת עליו. כמובן שאני מדברת גם על חיי החברה שלי, ועל הזה שאני אוהבת, אבל אתה הנושא העיקרי.
אני אומרת למטפלת שלי שאתה בכלל לא מתייחס אלי, שאתה רק עם חברה שלך.
הבטחת לקחת אותי לארצות הברית, אתה הבטחת, ואז… אז אמרת שזה עולה המון כסף, אז אמרת שתקח אותי לטיול באירופה. ועכשיו…
עכשיו אתה עומד להינשא, ושאלתי אותך, מתוך נימוס והתעניינות,
"לאן אתם הולכים לירח דבש?"
ואתה ענית את התשובה שהכי הכאיבה שלי,
"לארצות הברית."
אז כאילו… אני נטל? אני זאת שעולה הרבה כסף, ועדיף לוותר עליה?
אתה יודע אבא, אני כותבת את זה ואני בוכה עכשיו. לפעמים אני ממש שונאת את ארוסתך, היא נחמדה, אבל היא לקחה לי את אבא שלי.
אתה יודע שבבית הספר קוראים לי "פרחה", ו"ערסית"?
פעם בקושי לדבר בשיעורים הייתי רוצה, ועכשיו? עכשיו אני מדברת כל הזמן.
אני עושה הכל רק כדי שלא יגלו מי אני באמת. כי אני לא רוצה שיכירו אותי.
אפילו החבר הכי טוב שלי לא מכיר אותי!
אני לא פרחה, באמת. הכל בגלל המגננות. הכל בגלל ההצגות.
נהייתי כבר שחקנית, אני טובה בלשמור את כל הכאב בפנים. לא להראות לאף אחד.
אבל… בלילה, אני לא מפסיקה לבכות. ועוד דמעה, ועוד דמעה.
אף אחד לא מבין את המשמעות של הורים גרושים.
הורים גרושים אומר בעצם שעכשיו הם הולכים להקים משפחות חדשות. עם ילדים חדשים.
ואיפה אני כלולה בכל העסקת חבילה הזאת?
אתה תמיד אומר לי שאתה אוהב אותי הכי בעולם, שאני תמיד אהיה הבת הכי חשובה לך, אבל מה אתה יודע בעצם?
אם הילדים שלך יהיו יותר יפים ממני, עדיין תגיד את זה?
כי אני… השומנים האלה שלי, אני אוריד אותם, אני מבטיחה.
ואם הם יהיו יותר חכמים ממני?
הם ידעו מתמטיקה, הם יהיו תלמידים טובים, ותמיד יכינו שיעורי בית.
ואם הם יהיו מוכשרים ממני?
הם ידעו לשיר, או לרקוד, או אפילו לצייר, ואני?
אני מוכשרת רק בכתיבה. הדבר היחיד שאיי פעם אהיה טובה בו. ופעם גם לא הייתי.
אז אחרי כל זה אבא,
אתה עדיין תחשיב אותי בתור הילדה הבכורה שלך?