~יומני היקר~סיפור בהמשכים

יומני היקר,

השקט הזה כבר נמאס עליי, הרבה מאוד זמן שאני מנסה להתמודד איתו. וכאילו מה, מה בכלל, על מה השקט הזה ? למה כל ארוחת ערב בבית הזה מרגישה כמו גיהנום ? פעם זה היה אחרת.
זה היה אחרת כשהיילי הייתה פה. עכשיו, כשאמא קוראת לי לארוחת ערב, וגם זה בקושי כי היא משתדלת לא לדבר בקול רם ולא לחייך ולא לשמוח.. כל הדברים הרגילים שבן אדם נורמלי עושה.. אז כשהיא קוראת לי, אני מכינה את עצמי נפשית כי לשבת עם אמא ואבא סביב אותו שולחן, אחרי מה שקרה, זה מרגיש יותר מידי מוזר.
צריך להיזהר שלא להעלות את היילי בשיחה. ולא להעלות בכלל נושא שקשור אליה, או קשור למה שקרה.
תראה, זו פעם ראשונה שאני כותבת ביומן הזה, או ביומן בכללי. זה לא מרגיש לי אמיתי בכלל, אני לא מהאנשים הרוחניים האלה שמתחברים לעצמם מבין? אבל אבא הכריח אותי.
הוא אמר שלטובת כולנו, אנחנו צריכים לכתוב לעצמינו, כל אחד לעצמו על הרגשות שלו.
לאמא הוא פחד להגיד בהתחלה כי כבר אמרתי לך שלא מזכירים את היילי והרי כתיבת היומן הזאת, תרצה או לא, קשורה להיילי. אמא לא הגיבה כשאבא אמר, וכשהוא נתן לה את היומן שקנה בשבילה, היומן המיוחד שמעוטר בפרחים יפים, היא לקחה אותו בשקט ועלתה לחדר.
אז הנה אני כותבת. עכשיו אני בטח אמורה לספר לך, לספר לך על מה שקרה להיילי.
אבל.. אני עדיין לא מרגישה מספיק מחוברת אלייך. אז אני אכתוב תחילה על עצמי.
קוראים לי מייגן קוליס. ואני בת 17 וחצי, לומדת בכיתה י"ב, בבית ספר "איסט בורד".
אני לא מאמינה שממש בקרוב אחגוג את העצמאות שלי, החוקיות המדוברת, גיל 18.
אני לא חושבת שיש משהו שאני יותר מחכה לו מזה.
בעצם כבר מגיל 12 ידעתי שזה מה שאני רוצה. להיות בת 18, חופשייה ומאושרת.
זה לא שמעולם לא הייתי מאושרת, אבל בטח החיים קלים יותר כשאני מחליטה את כל ההחלטות בהם. בכלל, אני אוהבת להיות אחראית על דברים, אני שונאת שמכתיבים לי מה לעשות.
מה עוד אמורים לספר ליומן אישי ? על חברים ? אין לי כל כך הרבה, אני לא מתחברת למובן הזה יותר מידי. חברים.. חברים זה משהו שהולך ונעלם, מתחלף ברוב המקרים בשלבים שונים בחיים שלך. אז אני טוענת, למה בכלל לרכוש חברים אם הם יעלמו מתישהו ?
בסדר בסדר, אמירות מטומטמות, אבל ככה אני.
מגיל קטן מאוד, יש לי רק שלוש חברות. נטלי, טרי ולילי. אנחנו חבורה כזאת, ובאמת שאנחנו בלתי ניתנות להפרדה. היחידות שאני סומכת עליהן בעולם הזה, אלו הן.
והן גם היחידות שאני בטוחה שלעולם לא יעלמו מחיי, לא משנה מה יקרה. ובדיוק ככה אני לגביהן.. אנחנו לא רוצות בכלל לנתק קשר, כי מה שיש בין ארבעתינו הוא כל כך מיוחד.
אז אני כותבת עכשיו, שבוע אחרי שאבא הביא לנו את היומנים האישיים.
לאמא הוא הביא עם עיטור של פרחים, ולעצמו בצבע כחול עם עיטורים של גלים כמו בים.. ולי.. לי הוא הביא יומן רגיל, בצבע אפור. זה רק מראה כמה הוא לא מכיר אותי, וכמה לא באמת אכפת לו. אני לא יודעת, אולי כן אכפת לו, אבל בטוח היה לו יותר אכפת מהיילי, ובטוח אם היילי הייתה פה הוא היה מביא לה יומן בצבע ורוד (כי זה הצבע שהיא הכי אהבה) עם עיטורים של פרחים ולבבות.
הזכרתי כבר את גיל 18 ?