"הפילוסופיות של החיים"

הפילוסופיות של החיים

הקדמה
אני בן אדם שאוהב להביע את דעתו על כל דבר.
אך מצד שני אני בן אדם מאוד ביישן.
על כל נושא יש לי דעה, ובספר זה החלטתי לחלוק אותה עמכם.
ברצוני להקדיש ספר זה למשפחתי,
האוהבת והתומכת תמיד.
מקווה שתהינו מהספר,
שלכם,
כרמל.

חורף, שנת 2001, אני יושבת על מיטתי כאשר אני מכוסה עד לצווארי עם שמיכת הפוך החמימה שלי בעוד שספל השוקו החם שהיה בידי מעניק לי טיפה חום.
דפדפתי בכל ערוצי הטלוויזיה אך אין שום תוכנית. רציתי להזמין סרט, אך אין VOD עקב הסופה המתחוללת בחוץ. חיטטתי במגירתי בכוונה למצוא את יומני, אך לפתע שמעתי רעש. בצער רב הנחתי את ספל השוקו על שולחני, וניגשתי לבדוק מה קרה. הרעש הגיע מכיוון החדר של אחותי, כבר שנה וחצי שאני לא מוכנה להיכנס לשם. הוא נשאר בדיוק כמו שהוא, כלום לא השתנה. אותו חדר וורוד עם תמונות של להקות בכל מקום, ועם פופים וכריות ורדרדות, הכול נשאר שומם, הכול נשאר במקום, כאילו כלום לא קרה. הכול, חוץ ממנה.
אחותי נדרסה למוות בתאונת דרכים, לאחר שאני והיא רבנו.
האם אפשר לדמיין הרגשה נוראה שכזו? הרגשה של אכזבה עמוקה וצער שקשה מאוד לתארו. הרגשה שאין דרך לתקן את אשר קרה. שאין דרך להגיד לה כמה שאני מצטערת על כול מה שאמרתי, וכמה שאני אוהבת אותה. אם רק היא הייתה יודעת כמה שהיא חסרה לי.
בעוד שאני ממלמלת לעצמי, הרגשתי את בלונדי הכלבה שלי מלקקת את רגלי, ואז הבנתי כי היא עשתה את הרעש. רציתי לכעוס עלייה מכיוון שסיכמנו שהיא לא נכנסת לחדר הזה יותר. בלונדי ואני אף פעם לא היינו חברות טובות, אך היא הייתה של אחותי, והיא המזכרת היחידה שנותרה לי ממנה, המזכרת החיה, שמזכירה לי כמה היא אהבה אותו, ואותי.
לפתע משהו משך את תשומת ליבי, הבחנתי במאין מחברת על פינת העבודה שלה. ניגשתי אליה וכאשר פתחתיה, בעמוד הראשון היה רשום "הפילוסופיות של החיים" בכתב צבעוני עם כמה מדבקות וציורים לידו. דף לאחר מכן הייתה תמונה שלה, נישקתי אותה והדמעות החלו זולגות על לחיי. המשכתי לדפדף בספר ובדף השלישי היה הפרק הראשון. התחלתי לקרוא אותו.

פרק ראשון: המסגרת "המושלמת"
"תמיד כולנו מנסים ליצור תמונה מושלמת של החיים המושלמים, להתלבש יפה, להסתרק יפה, לחייך לכולם, לגרום לכולם לדמיין משהו שהוא בכלל לא נכון. לקנאות בך, בלי אפילו להכיר אותך, בלי לדעת מה אתה באמת חושב וחווה, בלי מודעות לאחריות אשר צריך לשלם ברעיון המטורף הזה של להתחלף עם אדם אחר.

לפעמים זה כל כך עצוב לדעת שאתה יכול למות ולאף אחד לא יהיה אכפת. לאמא ואבא יהיה קשה, אבל הם יתגברו על זה.
המשפחה תבכה כמה חודשים אך גם זה יעבור. כולם ימשיכו לחיות כרגיל, כאילו לא הייתי ואני לא יהיה. אולי כשיזכירו את שמי אז תרד דמעה פה דמעה שם, ממחטות ישלפו, אך חוץ מזה? כלום.

אני, כמו כולם תמיד חושבת שהדשא של השכן יותר ירוק. תמיד אני ממציאה לעצמי כל מיני פילוסופיות על החיים. "התברכתי" בתכונה שכזו, שבעזרתה אני מנתחת את אישיותו של כל אחד ויודעת איך להתחשב ברגשות שלו, או במילים אחרות איך להתאים את עצמי אליו.
אתם בטח תוהים לעצמכם מדוע ציינתי את המילה התברכתי במרחאות, זה משום שזאת לא ממש תכונה טובה.
לא כולם תלית שכולה תכלת, וגם אני לא. אבל צריך להבין שלא כולם רואים באותה העין שאתה רואה. כלומר, נקודת התצפית של כל אדם ואדם על העולם היא שונה, ואף פירוש המתחרש לצידו של אדם זה. אני למשל, יכולה לראות ברחוב חסר בית ולרחם עליו וליצור לעצמי מאין סיפור על חייו, ואילו אדם אחר יכול לראותו ולפחד ממנו, או לצחוק עליו, או אפילו לבוא ולעזור לו.
כולנו שונים, וטוב שכך, אחרת היה משעמם בעולם, לא ? "

פרק שני: הכול "עובר"
"כולנו תמיד רואים קודם את הכלל ורק לאחר מכן את הפרט.
אני בטוחה שאני לא אחדש לאף אחד כלום בכך שאגיד לכם כי העולם אינו הוגן.
לא קיים הבן אדם שאף פעם לא רבת איתו, או כעסת איתו, אם לא רבת איתו אי פעם, כנראה שאתם לא באמת אוהבים אחד את השני.
תמיד בוויכוח ישנן שתי דעות, האחד טוען כך וכך והשני גם כן, השאלה היא מי החכם שמפסיק את הוויכוח, או במילים אחרות-מוותר.
אני מסוג האנשים שמוותרים, סולחים, מעדיפים להיפרד מדעתם האישית ולהסכים עם הצד השני.
מצד אחד זה פועל לטובתי, משום שכך כולם אוהבים אותי ורוצים להיות בסביבתי, אך מצד שני לי זה עולה ביוקר. זה מאוד קשה "לספוג" העלבות, פגיעות, או כל דבר אחר, ומבלי שהפוגע מודע לכך שהוא פגע, אתה נפגע ומאוד. לא ניתן גם להאשים את הצד השני מפני שהוא לא התכוון לפגוע והוא לא יכול לבקש סליחה כי הוא לא יודע שהוא פגע. אז ניתן להאשים את עצמך בלבד.

העצבים מתאגרים בתוכנו, ולבסוף כל העצבים המרובים מתפרצים על מכר אחר אשר רק ניסה לומר לנו הערה קטנה, ואז כמובן שמתנצלים גם כן, וכך כולם חושבים שהחיוך שמשדור כלפי חוץ ללא הפסקה הוא מה שמשקיף את הפנימיות.
אז לכל קוראי החביבים, אני כמעט בטוחה כי כל אדם תמיד חשב לעצמו שלשכנו יותר טוב מלו, וישנה הוכחה לכך: "הדשא של השכן תמיד נראה יותר ירוק" הדגש הוא על נראה, משום שאולי אותו שכן חושב אותה המחשבה על הדשא שלך ? קל מאוד לראות את האחר, בלי לחשוב שגם אנחנו משדרים "חיים מושלמים" כלפי חוץ, אבל כלפי פנים ישנם ריבים, ישנו כעס, ישנו עצב, ישנה שמחה, ישנה קנאה, ישנה אכזבה, ישנו בכי, ישנה זעקה, ישנם המון דברים בתוכינו, דברים שרק אנחנו ומי שבאמת מכיר אותנו יודע."

"יעלי בואי לאכול!" אימא קראה לי. לקחתי את הסימנייה שליד מיטתי, הכנסתי אותה לספר, וירדתי למטה.
אכלתי מהר, פיניתי את הצלחת שלי מהשולחן, הודיתי לאימא ועליתי למעלה. בעודי עולה במדרגות אימא התחילה להגיד לי "מתוקה שלי למה את לא אוכלת? את הרזית מאוד בזמן האחרון". חייכתי חיוך מזויף וברגע שעליתי למעלה ונעלמתי משדה הראייה של אימא הלכתי לשירותים והקאתי הכול.
חזרתי לחדר והמשכתי לקרוא…

פרק שלישי: החרטה
"מי מאיתנו לא התחרט אי פעם על מעשה שעשה, או שלא עשה.
באותו הרגע אנו לא חושבים, ולאחר מכן כשאנו נרגעים אנו מתחרטים על שעשינו וחושבים על דרך "לתקן את הנזק".

ציינתי במרכאות את המושג לתקן את הנזק משום שישנם דברים שקשה לסלוח עליהם, ואפילו את הדבר הכי קטן, זוכרים.
הנה משל אשר מסביר זאת:
"היו היה פעם ילד בעל מזג רע מאד.
אביו נתן לו שקית של מסמרים ואמר לו לתקוע מסמר בגדר הגינה בכל פעם שהוא יאבד את סבלנותו או שהוא יריב עם מישהו.
ביום הראשון, הוא תקע 37 מסמרים בגדר.
בשבועות הבאים , הוא למד לשלוט בעצמו ומספר המסמרים פחת בגדר מיום ליום :
הוא גילה שיותר קל לשלוט בעצמו מאשר לתקוע מסמרים.
לבסוף, היגיע היום בו הילד לא תקע אף מסמר בגדר.
הוא הלך לאביו ואמר לו שבאותו יום הוא לא תקע אף מסמר.
אז אביו אמר לו להוציא מסמר מהגדר עבור כל יום שהוא לא איבד את סבלנותו.
הימים עברו ולבסוף הילד היה יכול לבשר לאביו כי הוא הסיר את כל המסמרים מהגדר.
האב הוביל את בנו לגדר ואמר לו :" בני, התנהגת למופת, אבל תסתכל על כל החורים שיש בגדר.
היא לא תהיה אף פעם יותר כמו קודם.
כשאתה רב עם משהו ואומר לו משהו רע, אתה משאיר לו פצע כזה.
אתה יכול לתקוע סכין באדם ואחר כך להוציא אותו, אבל תמיד יישאר פצע.
לא חשוב כמה פעמים תתנצל, הפצע יישאר.
פגיעה מילולית מכאיבה בדיוק כמו פגיעה פיזית.
חברים הם תכשיטים יקרי ערך, הם גורמים לך לחייך ומעודדים אותך.
הם מוכנים להקשיב לך כשאתה זקוק לכך, הם תומכים בך ופותחים בפניך את ליבם.
הראה לחבריך כמה אתה אוהב אותם " .כאשר אתה פוגע באנשים הצלקות מהפגיעה תמיד ישארו שם" זה הלקח גם שהסליחה אולי נראית כאן כמו מלאכת הוצאת המסמרים אבל החורים הם אותם הצלקות שתמיד ישארו שם.
כי כאלה הם בני אדם, יצורים אנושיים."
ממשל זה, אנו מבינים כי גם אם נתנצל, ונכפר על מעשינו כלפי האחר, תמיד ישאר פצע קטן בלב, תמיד ישאר טיפה כאב בלב, אך טוב שכך, אחרת היינו פוגעים האחד בשני ללא הרף ולאחר מכן מתנצלים.

הנה עצה קטנה מנסיון אישי:
מחשבה תחילה למעשה.
תמיד תחשבו לפני הביצוע, תחשבו על ההשלכות של מעשה זה, והאם כדאי לבצעו, האם יהיה ניתן לתקן אותו, או האם כדאי למנוע תחילה את הטעות. תחשבו, זה לא עולה כסף."

פרק רביעי: אהבה
"היה היה פעם עץ, עץ גדול ויפה.
על העץ היו פירות רעננים ועסיסיים, פרחים יפים וריחניים ועלים שנשאו על ענפים ירוקים.

הפרות התגאו בטעמם, הפרחים בריחם והעלים והענפים בצבעם ויופיים
ואילו לעומתם הגזע החום והמחוספס הרגיש קצת עצוב,
הוא חש מכוער וחסר תועלת,
אין לו טעם, לא ריח, הוא אינו יפה במיוחד וצבעו אינו מרהיב עיניים,
כך הגזע הממורמר חש עצבות רבה.

ביום חורף אחד באה רוח חזקה ונשבה אל העץ,
ביקשה הרוח להשחית את פרותיו, פרחיו, עליו וענפיו.
הפרחים החלו להיתלש ולהתעופף ברוח, הפירות החלו ליפול על הארץ
והענפים החלו להרגיש ערומים ללא עלים ולהישבר.
רק הגזע היה אדיש לרוח.

כשהבחין הגזע שידידיו במצוקה מיהר לאחוז בחוזקה בכל עלה, פרי, פרח וענף.
כשהרוח ראתה את אהבת הגזע וכוחותיה העצומים ממנה היא נשבה והלכה לה לעץ אחר.

כל אחד מאתנו הוא עלה, פרח, פרי או ענף בעולם אחד ששייך לכולנו,
האהבה בנינו היא הגזע המקשר בין כולם

אז… דווקא עכשיו בתקופה כל כך לא קלה ואולי אפילו סבוכה, קשה, ומבלבלת
זה בדיוק הזמן לוותר על השנאה והכעס ולשכוח הכל ופשוט… לאהוב.
מי יתן ונהיה עץ אחד גדול ויציב ."
בחרתי לפתוח את הפרק במשל קצר זה משום שלדעתי הוא ממחיש לנו את דרכי האהבה.
אינני יכולה להעיד על אהבה, מפני שבמשך 13 שנות חיי לא זכיתי להיות בקשר. התאהבתי תמיד, אך אהובי ליבי לא מצאו בי עניין.
אך אני כן יכולה להעיד על האהבה שלי כלפיהם, ועל האהבה שלי כלפי כל סובבי, חברי, משפחתי, וכו'.
לאהוב זוהי תכונה נפלאה, אך קשה לומר שהיא עושה רק טוב. באהבה סובלים הרבה, אך אין אדם שיגיד שזה לא שווה את זה.
יש האומרים כי אלוהים יצר אותנו כך שיש שני אנשים אשר מתאימים אחד לשני. אני יכולה להעיד על כך שתמיד חלמתי למצוא את האיש אשר מתאים לי, האיש אשר יאהב אותי, יקבל אותי כמו שאני, ושאני אוהב אותו.
כשאוהבים מישהו, אז מוכנים להקריב הכול בשבילו, מוכנים לעזור לו בעת צרה, לדבר איתו כשרע לו, לגרום לו לחייך כשהוא בוכה, ועוד ועוד.
באהבה צריך לדעת לתת בלי לצפות לקבל בחזרה. צריך לתת מהלב, ולא בכדי לצאת מידי חובה, לתת עם רצון, עם שמחה, ותאמינו לי זה נותן הרגשה מעולה.
הנה שיר קצר שחיברתי:

ישנם שני אנשים,
שאי שם בשמיים,
המלאכים ואלוהים,
החליטו שהם יהיה כמו שמן ומים.
חיברו תכונותיהם,
רגשותיהם, הבנותיהם,
אך לרגע הפסיק ה' את המלאכה,
הוא עצר את כולם, והורה בברכה,
אל נא תצרו את הזוג המושלם,
אחרת, איך יראה העולם?
השאירו חסרונות, ותכונות שונות,
ולא זוג היונים יתעופף.
ודף האהבה המופלאה הזאת ייתלש,
מספר ליבנו המכיל את כל אהבותינו,
כל הקסם טמון בשוני,
והאהבה היא שינויים ללא הרף,
יום אחד אתה מאוהב,
יום שני אתה שונא,
אך דבר אחד תמיד נשאר,
והוא, הלב."

דמעות זלגו על לחיי, וקופסת ממחטות הטישו עוד מעט נגמרת.
לא הייתי מודעת לכל מה שהיא הרגישה, לכל העצב, לכל השמחה, לכל הכישרון הרב שהיא הכילה, אחותי, הדבר שאמור היה להיות או ככה לפחות אני חשבתי, הכי קרוב אליי.
סגרתי את הספר בעדינות, נשקתי לו, הכנסתי אותו למגירה, סגרתי את האור, והלכתי לישון.

בוקר למחרת, כשחזרתי מבית הספר שטופת דמעות, אימא שאלה מה קרה לי. רציתי נורא לספר לה, אבל לא יכולתי. חייכתי חיוך מזויף בקושי רב, ואמרתי לה שלא קרה כלום ושסתם נפלתי. התחלתי לעלות במדרגות אך היא תפסה את זרועי בעדינות, והורתה לי לשבת בסלון ולספר לה אשר קרה. "חמודה, אני מכירה אותך, בואי תשבי איתי בסלון ותספרי לי מה קרה לך".
לא רציתי לספר לה על היומן, פחדתי, שהיא לא תיתן לי לקרוא אותו.
בעוד כמה שנים אספר לה עליו, חשבתי. וכאשר היא חיכתה בדומייה לשמע דברי התחלתי ואמרתי לה בקול צרוד וחנוק מדמעות "היום ליאור מהכיתה צחקה עליי ואמרה שאני צריכה לעשות דיאטה כי אני כל כך שמנה, ואז כולם צחקו עליי". אימא צחקה ואמרה לי "את? את שמנה? תסתכלי לי בעיניים ותגידי שאת שמנה!" הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי את זה, זרקתי לצד את הכר שחיבקתי אשר כולו היה ספוג דמעות, רצתי מהר למדרגות ונכנסתי לשירותים והסתגרתי שם. התחלתי להקיא את כל האוכל מאתמול בערב ומהיום בבוקר. אימא ששמעה שהקאתי דפקה על דלת השירותים ושאלה אם אני בסדר. עניתי לה בחיוב, אך מה שלא ידעתי זה שהיא קישרה בין הדברים והיא הבינה שאני אנורקסית. כשסיימתי להתנקות, הלכתי לחדר והסתכלתי במחשב, רציתי לכתוב לליאור שהיא שמנה בעצמה, אבל לא היה לי אומץ. ניגשתי אל מגירתי, שלפתי את היומן והתחלתי לקרוא.

פרק חמישי: חיוך- לא עולה כסף אך שווה זהב!
"אין הרגשה יותר טובה מאדם המחייך אלייך.
יש אנשים שלא מודעים כמה קסם חיוך אחד שלהם עושה, כמה שמחה הוא מסב לאדם האחר, לפעמים חיוך אחד עושה למישהו את היום.
בעצם מהו חיוך? תזוזה קטנה של השפתיים והלחיים, אך את מה שהוא גורם לאדם שמחייכים אליו – אי אפשר לתאר.

חיוך מעורר שמחה, מקרב, ויש לו המון פירושים.
כאשר בת מחייכת לבן רוב הסיכויים שהיא מתחילה איתו ולהפך.
כשבת מחייכת לחברתה זה מתוך ידידות ואהבה, וכך גם בנים.
כשילד או ילדה מחייכים להוריהם זה מתוך אהבה ושמחה.
"חיוך אחד שווה אלף מילים"
אז בשבילך חיוך זה חינם, זה לוקח כמה שניות, זה תזוזה קלה של השפתיים, אך אתה יודע את הקסם שזה מחולל.
אז תחייכו, תחייכו ככל שרק אפשר,
הרי החיים לא כל כך רעים, נכון ? "

פרק שישי: נסיכות אגדות וקסם, בסיפורים או במציאות?
"אין ילדה שלא ישבה במיטתה המכוסה מצעים וורודים של נסיכות, ודמיינה לעצמה שהיא נסיכה והיא גרה בארמון עם הנסיך שלה בדיוק כמו בכל האגדות והסרטים.
אני בכל אופן יכולה להעיד על עצמי בתור מישהי שכשהיא הייתה קטנה הוריה הקריאו לה אינספור אגדות, וסרטים של דיסני. מאז ומתמיד אהבתי לעצום את עיני ולדמיין שיש לי כל מה שאני רק רוצה, ושאני הילדה הכי מאושרת שיש.
אך פלא ופלא, היום, לאחר מספר שנים, אחרי תהליך התבגרות כלשהו, יש לי את כל מה שלו פיללתי בהיותי קטנה.
ובכל זאת אני ממשיכה לרצות דברים, ומגלה שתמיד אני אמשיך לרצות בכל פעם שאשיג את מבוקשי, הרי זהו טבע האדם, זה נורמאלי לחלוטין, אדם אשר לא חולם, או רוצה ומייחל לדברים מסוימים שאולי יקרו בעתיד-הוא אדם בעייתי.

עכשיו כאשר גדלתי, הנני יכולה לצאת למספר רגעים מעטיפת הסרט של דיסני, ולהוריד את השמלה הנסיכותית שלי, ולדעת כי המשפט המככב בכל סוף סרטי\סיפורי דיסני "מאז הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה" הוא יפה וטוב לסרט, אך המציאות היא שונה.
אין ספק כי ישנם רגעים שהאדם מאושר עד השמיים, אך תמיד יהיו ריבים, כעס, קנאה, עצב, שנאה, ועוד. אין באמת כזה דבר לחיות כל החיים באושר ועושר, וגם אם היה, אז הכול היה משעמם, הרי בסופו של דבר, טבעו של האדם חייב קצת "אקשן", נכון ?"

פרק שביעי: חיבוקים ונשיקות
"מי לא אוהב לקבל חיבוק או נשיקה מאדם אשר אהוב עליו?
בין אם זה אהוב ליבנו, או בין אם זה משפחה או חברים, זה תמיד כיף, ומחמם את הלב.
ישנם סוגים רבים של נשיקות וחיבוקים.
ישנו חיבוק או נשיקה בין חברים אשר בדרך כלל מתבצעת בכל פעם שמתראים, כך גם עם המשפחה.
ישנם נשיקות וחיבוקים שנועדו בכדי "להתפנק" או להודות על דבר מסוים, או סתם להתחבק מתוך אהבה אחד לשני.
אך הנשיקה הטובה המיוחדת והמשמחת ביותר היא הנשיקה הראשונה עם אהובינו.
אני לא מדברת מניסיון, משום שאני עוד לא התנשקתי את הנשיקה הראשונה שלי, אך כתוצאה מצפייה מרובה בטלנובלות ובסרטים רומנטיים, אני כבר כמעט מומחית בעניין.
אז לפעמים אם ישנה מבוכה, אם אין לכם מה לומר, אם אתם רואים שהאדם שלצדכם עצוב, או אם אתם סתם רוצים להביע את אהבתכם, נשיקה או חיבוק יהיו הפיתרון המושלם בשבילכם.
גם כיף, גם חינם, מה אכפת לכם ?"

זה כל כך מוזר. זה כאילו שהיא רואה אותי מהשמיים ויודעת בדיוק מה אני צריכה. כאילו שהיא ושאר המלאכים המרחפים על הענן השוכן מעל ביתנו, כותבים את היומן הזה בכדי להקל עליי, ולגרום לי להרגיש שאני לא לבד. אולי גם אבא איתם שם למעלה, ככה תמיד אימא אמרה לי מאז שהוא נהרג כשהייתי בת 5.
ירדתי למטה וראיתי את אימא בוכה. רצתי אליה ושאלתי אותה מה קרה לה. היא ניגבה את הדמעות וצחקה צחוק מזויף, ואמרה "שום דבר מתוקה, לא קרה שום דבר". בעודה מקנחת את אפה, היא שאלה אותי "יפה שלי רוצה לאכול? הכנתי מרק". אמרתי לה שאני לא רעבה. אימא התעקשה ולא הרפתה "את חייבת לאכול! את מאוד רזה בזמן האחרון". סיננתי לעצמי "ממש.." ואימא שכמובן שמעה זאת אמרה לי "תראי גברת את תבואי לאכול אם תרצי ואם לא!" ניגשתי בלית ברירה לחדר האוכל וסעדנו. לאחר מכן הודיתי לה ובאתי לרוץ לשירותים, אך אימא שכבר ידעה מה אני מתכוונת לעשות הקדימה אותי ונעלה את השירותים. "אימא! למה נעלת את השירותים? אני צריכה דחוף!" אמרתי לה. אימא אמרה לי שאני אצטרך להשתמש בשירותים שלמטה אשר צמודים לחדר האוכל, שם היא יכולה לשמוע אותי מקיאה. אמרתי לה שלא חשוב והלכתי עצובה לחדרי. כמובן מה שתמיד "מעודד אותי" הוא היומן. להרגיש שיש לי תמיד פינה אחת קטנה ובודדה שבה אחותי עוד קיימת. אך בדיוק כשבאתי להדליק את מנורת הקריאה שליד מיטתי הייתה הפסקת חשמל. לאחר שעה וחצי כאשר ראיתי שהחשמל לא פועל החלטתי ללכת לישון. אך לא יכולתי, אני לא יכולה להירדם בלי אור קטן שנכנס דרך פתח זעיר של הדלת. פחדתי, התחלתי לדמיין דברים. תמיד במצבים כאלה הייתי הולכת לאחותי והיינו ישנות יחדיו. נשארתי קפואה במיטה, מכוסה עם הסמיכה עד לראשי, וחשבתי על אחותי, ועל כל הדברים שהיא כתבה והרגישה. דמיינתי אותה מלטפת את ראשי בעדינות, ומרדימה אותי לאט לאט. דמיינתי אותה נושקת ללחיי בעודה חושבת כי נרדמתי, ואז הייתה מכסה אותי ונרדמת איתי בחיבוק. מרוב הדמיונות נרדמתי, נרדמתי כאילו אחותי הייתה לידי, אם הייתי אדם רוחני הייתי אומרת שהרוח שלה ירדה מהענן ללילה אחד והחליטה לעזור לי לישון.

למחרת בערב ניגשתי כהרגלי למיטתי בעודי סורקת כל פינה ופינה בחדר במטרה למצוא את היומן של אחותי. כאשר מצאתי אותו בתוך הסמיכה, התחלתי לקרוא.

פרק שמיני: פחד
"זה היה עוד יום חורף קריר, הגשם ירד בכמויות ענקיות, הכול היה חשוך בחוץ, לא היה אף אחד ברחוב, פתחתי את הטלוויזיה והתחיל משדר החדשות: "אנו ממליצים לכולם לא לצאת החוצה מפני ש…" לפתע הייתה הפסקת חשמל. כמובן שהשידור הופסק, אחזתי בפנס ששמרתי לידי בשל פחד שתהיה הפסקת חשמל, והלכתי לאט לאט לחדרי, נשכבתי על מיטתי וניסיתי להירדם.
לפתע שמעתי פתיחה של הדלת, קפצתי מהמיטה בבהלה, ואז נרגעתי וחשבתי לעצמי "זה בטח אימא ואבא שחזרו מהסרט", חזרתי למיטה, ושמעתי שנית צעדים מתגברים ומתגברים אשר הולכים לכיוון חדרי. התכסיתי בשמיכה עד לראשי וניסיתי שלא לנשום. פחדתי כל כך, רציתי לצעוק, אך לא יצא קול מגרוני, רציתי לברוח, אך רגלי נותקו למיטה. כל אשר נשאר לי הוא להמשיך להמתין מתחת לשמיכת הפוך שלי.
לבסוף נפסק הרעש. לא ידעתי אם לשמוח או לבכות. לא ידעתי אם זה משום שה"אורח" נמצא ליד מיטתי והוא בתוך חדרי, או אם זה בגלל שהוא עזב את הדירה. לא זזתי, אפילו לא טיפה. לפתע הרגשתי יד קרה של מישהו. קפצתי בבהלה מהמיטה וצעקתי "מי זה? בבקשה אל תהרוג אותי!" לפתע שמעתי קול רך ונעים, שאמר לי "תירגע חמוד, זאת שולה השכנה, לא רציתי להעיר אותך, שמעתי שאמא ואבא בסרט והם ביקשו שאבוא לבדוק אם הכול בסדר איתך", היא הציעה לי עוגייה מהסלסילה שהיא החזיקה, העוגייה הייתה חמימה וטעימה, וכבר בביס השני שנגסתי בה ברכות, הפעמון צלצל ואמא ואבא חזרו הביתה.
מאז הבנתי, שלא הכל הוא כפי שחושבים שהוא.
אין אדם ששום דבר לא מפחיד אותו. מטבעו של האדם לפחד, הפחד מתריע אותנו מפני דברים רעים. למשל, אם לא נפחד לקפוץ מבניין, אז נמות. בילדות רוב הילדים פוחדים משטויות, כמו מפלצת מתחת למיטתם, מכשפה המתגוררת בתוך ארונם ועוד ועוד.
כמעט כל אדם יכול להעיד על פחדי ילדותו, אשר בחושך הבחין במפלצת מפחידה וכאשר הדליק את מנורת הלילה הקטנה הוא גילה כי זוהי ערימת בגדים על הכסא של פינת עבודתו.
"פחד הוא תחושה רגשית ופיזיולוגית לא נעימה, הקיימת לעתים אצל בני אדם ובעלי חיים, הנגרמת כתוצאה מחשיפה לגירוי חיצוני מסוכן או מאיים (פיזית או מנטלית). למשל, פחד למראה חיה מסוכנת." מתוך ויקפדיה.
אני למשל, האדם הכי פחדן עלי האדמות. אני מפחדת מחרקים, מנחשים, מפרפרים, מחושך לפעמים, וגם דברים שלא קיימים.
אך קיים הבדל בין פחד מחיה או מדמות בדיונית מסרט ועוד, לבין פחד במה לפני הופעה, או פחד גבהים.
נכון ששניהם פחדים, הנגרמים מחרדה מסוימת, אך פחד נפשי הוא דבר התלוי באדם עצמו. למשל, אני עכשיו אראה נחש ברחוב, כמובן שאפחד ממנו. אך בעוד שבוע יש לי הופעה בחוג הבלט שלי, ואני יודעת שלא אוכל לעלות לבמה מפני שיש לי פחד במה, מרוב התרגשות. אז אוכל לעבוד על כך במשך השבוע, ולבסוף בהופעה מצבי יהיה הרבה יותר טוב. צריך קצת אמונה ומאמץ, לא יותר מזה."

יום רביעי, חזרתי מבית הספר והופתעתי לגלות אמבולנס וכמה רופאים ליד בייתנו. דאגתי, חשבתי שאולי קרה לאמי משהו. רצתי אל הדלת ואימא הייתה במטבח בעוד שכססה את ציפורניה בעזרת שיניה. לפני שהספקתי לשאול אותה מה קרה, באו כמה רופאים וגררו אותי אל האמבולנס. התחלתי לצעוק להם שיעזבו אותי אך לשווא. אמרתי לאימא "אימא! לאן הם לוקחים אותי?" אימא אמרה לי "אני מצטערת חמודה לא הייתה דרך אחרת.."

לפתע אני מצאתי את עצמי בחדר של בית חולים, בבוקר, בעוד שאינני זוכרת כלום חוץ מאותו הרגע שפינו אותי מביתי. התעוררתי לחדר עם המון מכשירים, אשר רובם היו מחוברים אליי, והייתה כורסה קטנה לצידי אשר שם הייתה אימא.
עדיין לא הבנתי מה קרה אבל שאלתי את אימא "למה? למה עשית לי את זה? מה קרה?" אימא ניגבה את הדמעות אשר זלגו מעיניה וסיפרה לי כי היא גילתה שאני כבר כמה חודשים מקיאה את האוכל או לא אוכלת בכלל, היא גילתה שאני אנורקסית.
התביישתי להסתכל עליה, לא ידעתי מה להגיד לה, אבל גמגמתי לה "אז למה לא יכולת לדבר איתי על זה?" אימא השיבה לי "גם אחותי, דודה שלך הייתה אנורקסית, אני חוויתי את הסיפור הזה פעם אחת. אני לא רציתי לעשות את הטעות שסבתא שלך עשתה. לתת לדודה שלי למות בגלל מחלה נפשית. אבל מה שאני צריכה לשאול אותך זה למה? למה את עושה את זה? לא היו לנו חיים מספיק קשים? מתוקה את כל כך רזה, איך את מסוגלת לחשוב שאת אפילו מלאה?"

לאחר שלושה שבועות שחלפו חזרתי לביתי. הבטחתי לרופאים שאוכל ואף אוימתי שאם לא אעלה במשקל אז ייקחו אותי לשם עוד פעם. הפעם החלטתי שאני יהיה יותר זהירה ושלא יגלו אותי. אני אלבש בגדים גדולים כך שאימא לא תבחין. אני אוכל הרבה לפני השקילות ולאחר מכן כשאימא תצא מהבית אני אקיא.
אך מה שקטע את מחשבותיי היה הצלצול בדלת, וכמובן שזאת היתה אימא. היא בישרה לי שהיא התפטרה מעבודתה בכדי להיות איתי בבית ולעזור לי במאבק הזה. לא ידעתי מה להגיד לה. היא וויתרה על חייה למעני ולמען אחותי, כעת כשנשארתי רק אני, היא וויתרה אפילו על הקריירה שלה? ובגלל הטיפשות שלי? החלטתי שאני לא נותנת למחלה הנפשית הזאת להשתלט עליי ואני אלחם נגדה יחד עם אמי.
הבטחתי גם לאימא, "אל תדאגי אימא, אני למדתי מהטעות שלי, אני לא אעשה את זה יותר אף פעם, אני מבטיחה". נשקתי לה ועליתי לחדרי כדי להמשיך ולקרוא ביומנה של אחותי.

פרק תשיעי:ילדות
"למי אין לפחות סיפור אחד לספר על ילדותו?
תמיד כשהיינו קטנים חיכינו לרגע שבו נגדל ונצמח, אך לא קיים האדם שלא רוצה לחזור לילדותו. כשאתה ילד הכול הרבה יותר קל. יש לך מי שיטפל בך.
כל בכי הכי קטן שלך וכולם מיד מתאספים סביבך. כל מעשה שלך מקבל משמעות הרבה יותר גדולה. כשאתה לומד פעולות שכעת אתה מבצע ביום-יום בלי לשים לב אפילו כמו ללכת,לאכול,לכתוב, לקרוא,ללכת לבד ועוד, פעם היו חגיגה גדולה.
כולם היו גאים בך על כל צעד קטן.
והיום? אתה בוכה כי אתה נעלב, אתה בוכה כי מישהו מת, אתה בוכה כי פגעו בך,אתה בוכה בגלל אהבה,אתה בוכה מנושאים רציניים ולא סתם כי אתה רעב. דווקא עכשיו כשאתה באמת מודע לכך שאתה בוכה ואתה בוכה מכאב, דווקא אז כמעט ואף אחד לא שם לב.
תדמיינו שאתם הולכים ברחוב ורואים תינוק בוכה או אדם מבוגר בוכה. מה יהיה יותר מוזר? כמובן שהאדם המבוגר. משום שכולנו מודעים לכך שתינוקות בוכים סתם,אך בכל זאת נותנים להם יותר חשיבות.

כשאתה ילד פרידה מאימא או מאבא זה לכמה שעות כשאתה בגן. קללות זה תמיד סוג של ארץ ופחד זה הפחד מהמפלצת אשר מתגוררת מתחת למיטה, ממכשפה, או משאר היצורים הדמיוניים אשר מטרידים ילדים קטנים. והכאב הכי גדול זה על איבוד סוכרייה, או על שלקחו לך את הדובי לכמה דקות. לעשות אהבה זה לעשות לב מחול או לצייר לבבות על דף. לקנא זה רק כי לחבר יש משחק מחשב חדש ולך לא.
וכל הזמן אנחנו רק רוצים לגדול."

חיוך קטן עלה על פניי בהיזכרי בילדותי.
ילדותי אומנם לא הייתה קלה, מפני שאבי מת. אבל לפני כן, היה כל כך כיף! היינו משפחה מאוחדת, היינו נוסעים לחוץ לארץ, לטיולים, אני הייתי הולכת לגן ואחותי לבית הספר, תמיד אימא החזירה אותנו מבית הספר אל בית מלא שמחת חיים, תמיד חיכתה לנו ארוחה חמה וטעימה, תמיד לא הייתי צריכה להיות מודאגת מכלום.
לא מאיך שאני נראית, ולא אם יש לי חבר, ולא אם אני מקובלת, או אם יש לי בגדי מותגים, לא אם אני חכמה, לא אם אני חנונית, פשוט כלום. אפילו לא היינו מודעים לרוע שבעולם. רוע בשבילי לפחות זה היה הדמויות הרעות בסדרות המצוירות.

אך לאחר שאבי מת, הכול השתנה. הבית נהיה אפור, כולם לא השבירו פנים, כולם הבינו באמת מה קרה, כולם חוץ ממני.
אני תמיד חשבתי שהוא רק בחופשה והוא יחזור, אך כשגדלתי הבנתי כי הוא איננו והוא לא יהיה.
אימא הייתה צריכה להתחיל לעבוד, וגם ולטפל בנו, בשתי ילדות יחסית קטנות, אחותי תמיד עזרה בגידולי, אך כמה ילדה בבית ספר יסודי שהיא כמעט בגילי יכולה לעזור?
תמיד קנאתי באחותי, שכשהיא הייתה בשלבים האלו בחייה, הייתה לה משפחה שלמה לצידה וכולם היו נוכחים ברגעים החשובים שלה. כמו הפעם הראשונה שהיא כותבת ועוד.
ואני לעומת זאת למדתי לכתוב לפני כולם, אך שמחה לא הייתה. היה נורא קשה לשמוח בסיטואציה שכזו.
בעודי חושבת לעצמי מחשבות אלו הבטתי בשעון וראיתי כי יש לי רק עוד חצי שעה לקרוא ואז מתחיל החוג שלי. המשכתי לקרוא בחיפזון.

פרק עשר: כסף
"מי יכול להתווכח עם העובדה שכסף מסובב את העולם?
כל אדם בעל מעט ניסיון יכול לדעת כי בימינו הכול סובב סביב הכסף שלך.
אם יש לך כסף אתה שווה משהו, יש לך משפחה, יש לך בן זוג, יש לך בית, יש לך עבודה, ועוד.
אם אתה רוצה להקים משפחה כמובן שצריך כסף, צריך לקנות אוכל, בגדים, בילויים, דירה, מכונית, ציוד לבתי הספר של הילדים, רהיטים, תשלומים כמו ארנונה, וועד בית ועוד ועוד ועוד.

בימינו לא חסר על מה אפשר לבזבז כסף. היום שופטים בן אדם על סכום הכסף אשר שוכב אצלו בבנק.
למשל, אם תראו מצד אחד הומלס ברחוב ומצד שני איש עסקים בחליפה, אל מי תרצו להתחבר? את מי תעריכו יותר? התשובה ברורה.

ישנו הפתגם שאומר "כסף זה דבר רע. תנו לי אותו ואני אסבול בשבילכם".
זה לא יאומן מה שכסף יכול לגרום. כסף יכול להפריד בני זוג אוהבים, כסף יכול לגרום למוות של אדם, כסף יכול לגרום לפשעים כגון גניבות, כיוס, רצח, ועוד.
אז קיימת השאלה, אם כסף הוא כל כך משמעותי לחיים, אך מצד שני כל כך רע, האם כדאי שיהיה לך כסף או לא ?

בוודאי שכדאי. אך צריך לדעת איך להשתמש בו. כסף יכול להרוס משפחות שלמות בגלל שטויות.
ישנם אנשים האומרים "אין כסף – אין אהבה!", אני ממש לא מסכימה עם עובדה זו.
אומנם כסף יכול לחבל במערכות יחסים, אך זוג אשר אוהב אהבת אמת לא יכול לתת לכסף להפריד אותו.

הנה משל שלדעתי מסכם את הנושא:
היה אדם עני שהיה עוזר לאנשים,עם המעט הכסף שהיה לו וגם במעשים טובים.
עם השנים הוא התעשר,ואז הוא שם לב שקשה לו לתת כסף לעניים.
הוא הלך לרב ושאל אותו למה?
אמר לו הרב, תסתכל בחלון,מה אתה רואה?
ענה העשיר אני רואה,סוסים,אנשים,עצים.
יפה ,אמר הרב,ולקח אותו לראי,אמר לו הרב,ועכשיו מה אתה רואה?
ענה העשיר,את עצמי.
אמר הרב מה ההבדל בין החלון לראי?
זה זכוכית וזה זכוכית.
אמר העשיר לא יודע.
ענה לו הרב,ההבדל הוא הכסף שבראי. (נייר הכסף שבראי)
כשאדם עושה כסף, בדרך כלל הוא רואה רק את עצמו."
מתוך הרצאה של הרב פנגר ."

פרק 11: כעס
"הכעס הוא רגש עז שעיקרו לעורר את האדם לפעולה תוקפנית ואסרטיבית. הכעס הוא תגובה פסיכולוגית ופיזיולוגית לכאב, סבל נתפס, לפגיעה, לאיום או לסכנה. מתוך וויקיפדיה
לא קיים האדם שאי פעם לא כעס.
כעס זה דבר טבעי, ישנו כעס על מישהו מסוים וישנו כעס עצמי.
כעס יכול להתבטא בדרכים שונות, למשל כעס יכול להתבטא מבחינה נפשית-בכי,צעקות,קללות ועוד. עם זאת כעס יכול להתבטא גם מבחינה פיזית לדוגמא מכות,זריקת חפצים,רציחות,גניבות וכו'.

אני יכולה להעיד על עצמי שאני בן אדם מאוד עצבני. כלפי חוץ לא ממש רואים את זה, אך בתוכי אני פקעת עצבים שכל שנייה יכולה להתפוצץ.

יש האומרים שזוג חברים אשר מעולם לא רב, אינו אמיתי. משום שדווקא מישהו שאנו אוהבים ושאכפת לנו ממנו, דווקא איתו אנו רבים. עם זאת כעס לפעמים עוזר להשתחרר, ולהגיד לשני את אשר על ליבנו.

אז מסתבר שלכעס יש גם צדדים חיוביים."

היה לי מאוד נחמד לדעת שזה מה שאחותי חושבת.
זה טיפה ייפה את הריב הנורא אשר קרה בינינו לפני מותה.
לפחות יש סיכוי שהיא ידעה שאני אוהבת אותה.
סגרתי את היומן, והלכתי לישון.

למחרת כשחזרתי מבית הספר אימא חיכתה לי בעוד שהיא מחזיקה את היומן בידיה. השפלתי את מבטי, ולא ידעתי מה לומר, כל כך הצטערתי פתאום שלא סיפרתי לאימא עליו.
גמגמתי לאימא "אני..רציתי לספר לך..פשוט.. פחדתי שלא תתני לי לקרוא אותו.." אימא התקרבה אליי בשקט בשקט, ואמרה לי בקולה הרך והמלטף, "חמודה שלי, למה שאני לא אתן לך לקרוא אותו? אחותך הייתה רוצה שתקראי אותו" היא הושיטה לי את היומן. חיבקתי אותה ושאלתי אותה אם היא כועסת עליי. היא צחקה ואמרה לי בעודה מלטפת את שערי, "איך אפשר לכעוס על כזאת ילדה?"

כל ערב וערב כשבאתי לקרוא ביומן, התחרטתי וסגרתי אותו. ידעתי שנשאר לי רק פרק אחרון לקרוא. עוד כמה עמודים, והכול יגמר. אני אצטרך להמשיך הלאה בחיי, בלי שתהיה לי את הפינה הקטנה הזו כל ערב וערב עם אחותי.
עד שלאחר חודש ימים, החלטתי לקרוא אותו, את הפרק האחרון, שבעצם יסגור מאין פרק מסוים בחיי.

פרק 12: משפחה
"טוב אז זהו הגעתי לסוף היומן, ובחרתי לכתוב בפרק האחרון על הדבר היקר לי מכל, והוא כמובן המשפחה שלי.

המשפחה שלי עברה הרבה קשיים בחייה, נותרנו ללא אבא בגיל צעיר מאוד, וזה היה זעזוע שישאיר כתם לכל החיים. אך תמיד אפשר להיזכר בימים הטובים אשר בילינו איתו. אם אני הייתי מתה הייתי שמחה לדעת שהשגתי את כל מה שרציתי בחיים, שהשארתי מאחורי משפחה וילדים, שהגשמתי את חלומותיי, ושלאהובי יישארו ממני זיכרונות.

המשפחה זהו הדבר הכי חשוב שיש. הדבר שמלווה אותך מהרגע שבו הגעת לעולם, עד לרגע שבו תעזוב אותו. המשפחה תמיד תאהב אותך, בכל מצב. לא משנה איך אתה, המשפחה תמיד תתמוך בך ותהיה לצידך.
נכון שיש את הפתגם "משפחה לא בוחרים" אך אני מאמינה שאת המשפחה שלי בחרתי בגן עדן עוד לפני שנולדתי.
כי אומנם יש מחלוקות וריבים, אך אני אוהבת אותם יותר מכולם.

וזהו, היומן נגמר, זאת הייתה חוויה מאוד גדולה עבורי, וזה היה מאין מקלט בשבילי מהחיים שבחוץ. פה יכולתי להביע את דעתי על כל נושא ונושא ולפתוח את ליבי. החלום שלי הוא שבעוד עשרות שנים כשאגדל ואקים משפחה, אוציא את הספר הזה לאור ואהיה מפורסמת, ואוכל להביא מעט שמחה ותקווה למשפחתי אשר סבלה כל כך בחייה.

אז אני מניחה שאנחנו נפרדים.
שלך תמיד יומן יקר,
יעל."

כעבור 25 שנים
והיום, כשיש לי בית משל עצמי, משפחה, ילדים ובעל אוהב. אימא שממשיכה להביט עליי מלמעלה עם אבי ואחותי, אני יכולה להגיד שאני מרוצה מחיי.
לאחר כ-4 שנים שסיימתי לקרוא את היומן של אחותי, אני ואמי הגשמנו את חלומה והוצאנו אותו לאור.
הוא זכה להצלחה רבה ואף לכמה פרסים מכובדים. לא הייתה שמחה ממני בעוד שידעתי כי הצלחתי לשמח ולו במעט את אחותי אשר מרחפת על הענן שמעל ביתי הקודם.
מרוב שהספר של אחותי הצליח, החלטתי גם אני לכתוב ספר משל עצמי, ובקרוב אני אוציא אותו לאור. הספר יעסוק בחיים המרתקים שהיו לי ושיש לי.
נתראה בספר הבא, כרמל.