פרק 1 במחיר משכורת חודשית

"שמי אלוירה ואני יהודיה, ישראלית,הונגריה, בת שמונים פחות יום אחד, בדיוק. יש לי נטייה לעצבנות ולרגזנות, למרות שהייתי צריכה להיות שקטה רגועה ונינוחה. אני גרה במסדרון לעולם הבא. יש שם למסדרון שלי. קוראים לו, 'בית אבות לגיל הזהב בע"מ'. אני נמצאת בו כבר…בערך כמה שנים. בגילי, שנה יותר – שנה פחות, זה היינו הך. המסדרון לעולם הבא, מאוכלס בחבורת זקנים וזקנות, תשושי נפש וגוף. חלקם אינם יודעים מימינם ושמאלם, ואיך הגיעו בכלל למסדרון בע"מ. מאכילים את המסכנים כמו שמאכילים תינוקות. התפריט? מתאים בעיקר למחוסרי שיניים. במילים עדינות, לא מומלץ למי שאינו חייב.
חלקם מהאוכלוסייה מעבירים את היום בפעילויות כאלה ואחרות, כפי יכולתם. חלקם האחר מתפתלים בניסיונות להיחלץ מהקשרים של הסדינים, בהם נכפתו לכיסאות גן מפלסטיק לבן. יש ביניהם חכמים שמבינים שהמלחמה אבודה, שלא ניתן להשתחרר מאי השדים והם יושבים להם שקטים, ממתינים שהשפעת הזריקה שקיבלו, תתחיל להשפיע. הזריקה הופכת אותם מכלבי שמירה לכלבי שעשועים ואז משחררים אותם להצטרף אל אלה שלא עושים בעיות. לי זה לא יקרה. עם הזמן תבינו איך אני בטוחה בזה.
עד גיל שבע-עשרה וחצי, הייתי כמו כל אותם אנשים שחיים בלי לחשוב על המחר כצפוי מראש, וממשיך את היום שלפניו ברצף המשכיות ודאי. כל יום צפוי לקרות משהוא חריג. מה שהיה הוא שיהיה במרבית הימים, את תמיד יגיעו ימים בלתי צפויים ונידרש בהם להחליט, אם כן או לא, אם ימינה או שמאלה, אם לחיים או למוות. הייתי כמו כולם עד שחברתי מרגי הראתה לי מודעה שגזרה מירחון נשים. המודעה הייתה גזורה בקפידה של גרפיקאית, כמו מרגי. המודעה המלבנית הייתה ממוסגרת מארבעת אבריה בשני קווים מקבילים בצבע אדמדם. הכיתוב עצמו היה באותיות דפוס שחורות. הכותרת באותיות מוגדלות, ומתחת לה קו להדגשה. הכותרת אמרה: פפאגי המדהימה. פרוש המילה פפאגי בהונגרית, הוא תוכי, ועד אז לא שמעתי על בת או בן, על גבר או אישה, שזה שמם. אפילו ככינוי לצורך פרסומי הוא נשמע לי מוזר עד משונה.
את השורות הבאות הקריאה לי מרגי, כאילו אני לא מסוגלת לקרא בעצמי. זה היה הרבה זמן לפני שהפנמתי שגם אני אזדקן בבוא היום "

כך הקריאה מרגי בקולה הדרמתי, את הכתוב במודעה:
"אם אתם באמת מעוניינים לדעת את עתידכם, פפאגי היא היחידה שיכולה לתת לכם את מבוקשכם. בימי שני היא מגיעה לבודה*, ושוכרת את בית הקפה החדש 'צינגריה" לערב שלם, ומגידה את העתיד. מוטב לקנות כרטיסים מראש להבטיח קבלתכם. מחיר הכרטיס 50 פילר. כרטיסים נמכרים כל השבוע בבית הקפה."
"זה מחיר מטורף!" אמרתי לה. "אני עובדת חודש שלם למען סכום כזה. לא רק זה, אלא שהיא בטח צוענייה גנבת ושקרנית שאומרת מה שאוהבים לשמוע. מי המשוגע שישלם סכום כזה? מי שעשיר לא צריך יעוץ לענייני העתיד, ומי שעני ורוצה לשמוע ניסים ונפלאות על עתידו, יכול לגשת לשוק הגדול. יש שם מספיק צועניות, שיעלו באוב הצלחה עתידית, תמורת חצי פילר, או מספר קרונות שיספיקו למאה גרם נקניק."
מרגי נענעה ראשה בהסכמה, אך הסקרנות ניצתה, דווקא בגלל המחיר המופקע.

יום שני. עמדתי על המדרכה שאך זה עתה שופצה, בעבר השני של הרחוב. עמדתי מול חלון ראוה של חנות חשוכה, והזכוכית משמשת לי מראה טובה. בבית הקפה שפרסם עצמו כסניף של בית הקפה בעל אותו השם בקרקוב, אף התיימר להדמות לו מבחינת העיצוב והטיב. אכן נכון. על קיר הזכוכית של בית הקפה, הדביקו מודעה צבעונית שכנראה היה העתק מוגדל מהמודעה בירחון. בפנים בצד ימין, במקום הפנימי ביותר הקימו פרגוד קטיפה צבעוני כשל הצוענים, שלא יכולתי לראות את הנעשה מאחוריו. כל מרכז בית הקפה היה ריק. בצידו השמאלי היו מספר שולחנות סביבם ישבו מספר לקוחות שנהנו מקפה ועוגה. מידי פעם ראיתי איש או אישה נכנסים בגפם, ניגשים לקופאי, איש גדול מימדים הלובש סינר לבן כמו מי שעוסק באפייה, ואחרי שיחה קצרה יוצאים, מעיינים שוב בכרטיס שבידם, ולבסוף מצניעים אותו לתוך ארנקם. בערך כל רבע שעה או עשרים דקות, היה קם אחד מהמסובים בצד השמאלי, שולף את כרטיסו וצועד אל מאחורי הפרגוד.
בכל זאת יש אנשים שנפרדים מחמישים פילר. אולי באמת הפעם מדובר בדבר אמיתי? לא סיפרתי למרגי שאני הולכת לתצפת על בית הקפה, למרות שהיא זאת שהכניסה אותי לעניין. חששתי פן תלעג לי, על ששיניתי דעתי, למרות שרציתי רק לבדוק את השטח. לא סיפרתי לה כי החלטתי לרכוש כרטיס, כי באמת טרם החלטתי.
רק לפני כשנתיים הסתיימה מלחמת העולם. אבי גויס ונשלח לחזית. שאר בני משפחתי נשארו בבית. הרהרתי לעצמי, כמה טוב יכול להיות לדעת מראש על התרחשויות הרות גורל כמו מלחמה. השמועות על הכמויות העצומות של הונגרים שנשלחו לחזית ולא חזרו, הגיעו גם אלי. אבא שלי, יוזף, גויס ונשלח להלחם בחזית. הוא שב הביתה לאחר פחות מחודש, משום שעשה עצמו כחרש. הוא כתב על פתק למפקדיו שאוזניו יצאו מכלל פעולה, מעוצמת רעמי ההפצצות. כך זכה בתעודת נכה מלחמה. בתום המלחמה, העניקו לו אות של לוחם מצטיין ותשלום חודשי קבוע כפיצוי בעבור נכותו. אני לא סובלת שקרנים, אבל השתכנעתי שאבי פשוט לא הצליח להתגבר על פחד המוות שאחז בו, למראה הגופות הרבות. הוא הצליח בקושי רב להערים על הרופאים המומחים שבדקו את אוזניו. מין הסתם אם לא היה מצליח ומוחזר לחזית, הייתי הופכת להיות יתומה, מאחר ואימי נפתרה לפני שנה ושלושה חודשים מדלקת ריאות.

כעבור שבוע. הייתי בדרכי לבית הקפה, במטרה לקנות כרטיס. בית הקפה נראה מהמם ביופיו, הרבה יותר מאשר מהתצפית מהרחוב. פסעתי על הרצפה בעלת גוונים של לבן עם משיכות ורודות, וניגשתי לקופה שטרם ראיתי כמותה. ריחות קפה ועוגות היו מרוכזים באוויר, וקשה היה שלא להזמין. לא הזמנתי, כדי לא להגדיל את ההוצאה. פעם נוספת שיניתי דעתי, ואני לא אחת שממהרת לשנות דעה, והזמנתי קפה ועוגת גבינה. לראשונה הבנתי שבעצם קפה ועוגה, נועדו להעברת זמן שלא זז, ולא כממתקים של מבוגרים.
תורי הגיע לבסוף. צעדתי לעבר הפרגוד בגב זקוף וצעדים קצרים ומהירים, כהרגלי. ברגע עקיפת הפרגוד הופתעתי. ראיתי את מה שלא יכולתי לראות קודם לכן, מצידו השני של הרחוב. נערה כבת שלוש עשרה לכל היותר, ישבה בכורסה צרה בעלת משענת גבוה, בסמוך לצוענייה טיפוסית, שמבחינת גילה נראתה כאימא, אך ממש לא לפי השוני במראה. הסימן היחיד שהצביע על היות הנערה בת של צוענייה, היו זוג העגילים שרק הן עונדות. גוון עורה היה בהיר בהרבה מגוון עור השוקולד המריר, של האם. אולי באמת זאת לא אימא, אלא רק קרובת משפחה, או האמרגנית שלה? או שמא היא מלמדת את הילדה את סודות המקצוע, העובר מדור לדור. התקשיתי להחליט.
"זאת הבת שלי פפאגאי, (התמונה התחילה להתבהר) שתנבא את עתידך. יש לה את הכישרון לזה, אפילו שלאף אחד במשפחתנו מעולם היה מגלה עתידות לפניה. מיד תביני שאין כאן התחזות או טריק של קסמים, שאולי אחרים משתמשים בהם." אמרה האם בקול נעים, קול שנועד לשירה. (התמונה התבהרה סופית, אך נשאר בי חשד)
העברתי מבטי ותשומת ליבה אל פפאגאי. מעבר להיותה נערה רגילה עם שם משונה, היו לה עגילי זהב קצת גדולים ביחס לאוזניה. הפעם ראיתי שיש בעיניה גם משהו יוצא דופן. צבע עיניה היה שחור כצבע נעלי לק שחורות. הן היו כה שחורות ובורקות, שבקושי זיהיתי את בבות עיניה. היא ישבה שקטה, נינוחה, מעט מכופפת לעברי, וזוג עיניה הכהות נעוצות בעיני, היא לא הסיטה אותן, גם לאחר שמבטינו הצטלבו, מה שכל נערה אחרת שאני מכירה, הייתה עושה. העיניים הזכירו לי את השיר העממי: "מי יפות? מי יפות? אלו עם העיניים הכחולות? לא ! אלו עם השחורות !"
"שלום פפאגי. אני אלוירה, ונעים לי מאוד להכירך."
"אני יודעת" ענתה הקטנה ללא היסוס וללא כל מילות נימוס כמו " גברתי", או "גם אני שמחה להכירך".
"אני כבר קלטתי אותך לגמרי. אין דבר שאני לא יודעת עליך, ואני יודעת שזה מפחיד מאוד. את אלוירה וייס. אימך מרתה מתה לפני יותר משנה מדלקת ריאות. יש לך חבר, סטודנט למשפטים. נכון?"
"נכון." עניתי משתדלת בכל כוחי לייצב את הרעד שפקד את קולי, לסגור מיד את פי שכנראה נפתח לשמע דבריה, ולצמצם את עיני שחשתי שנפערו מעוצמת ההפתעה. איך הקטנה הרזונת הזאת, יכלה לדעת עלי את הדברים האלה? הרי לא היה להם זמן לעקוב אחרי. רק שעה וחצי לפני כן קניתי כרטיס, במחיר ללא הנחה, כדי להתקבל עוד באותו היום. אז איך זה יכול להיות?
"הוא יציע לך נישואין אחרי המרווח בין האצבעות. אחר כך, בדיוק אחרי שנתיים, תהפכי את אבא שלך מסנדלר, ליצרן נעליים. את תנהלי את החנות. יהיו לך שני ילדים לך ולזולטן. את תתגרשי ממנו מיד אחרי, שלעולם לא ניתן לדעת מראש."
"מה זאת אומרת, אחרי הלא ידוע עד מתי"? התפרצתי בקול היסטרי, בניגוד לאופן בו חפצתי להישמע.
"כל מה שלא ברור לך, אני לא יכולה להסביר, אבל כשיגיע הזמן את כבר תביני בעצמך." ענתה פפאגאי במילותיה הפשוטות, כמי שהתרגלה להגיד פעמים רבות. אחר כך נשתתקה, ממשיכה לנעוץ את מבטה השחור והנוקב, ומתקמרת מעט יותר אלי. רציתי לשאול לגבי המרווח שבין האצבעות, אולי היא יכולה לפרט קצת יותר, אך תחושת גוש תקוע בגרוני מנע ממני להוציא קול, ורק פי נשאר פעור. הסתכלתי על האם. היא נראתה כלא מתעניינת בנעשה. עיניה היו מכוונות אל הרצפה, בוחנה אותה ביסודיות. לאחר מספר ביקורים נוספים בבית הקפה, נודע לי שהרצפה מרוצפת בשיש שיובא מאיטליה. השיש היקר ביותר הוא השיש הוורדרד.
פפאגי כחכחה בגרונה למשוך תשומת ליבי חזרה אליה, מה שהתכוונתי לעשות בכל מקרה. היא המשיכה בשלה, כאילו זה סיפור ילדים.
" אני רואה אש גדולה. הרבה נשרפים. היא תגיע בעקבות ברקים ללא רעמים. את תפגשי את שמירגלי מיהאי . הוא יציע לך הצעה מטורפת. קבלי את העצה שלו כך תתקרבי לאש הגדולה וגם תתרחקי ממנה באותו הזמן."
הבנתי שאין טעם לשאול שאלות. האש הגדולה נשמעה כרמז למלחמה, אך מלחמת העולם הסתיימה רק לפני זמן קצר. לא נשמע לי הגיוני שיש למישהו נשאר חשק או כוח להלחם שוב. אז מה עוד זה יכול להיות? שאלתי את עצמי וגם התחלתי לחשוש שלא אזכור את כל מה הפרטים הלא ברורים.
"אני יכולה לרשום את הדברים, כדי שלא אשכח?
היא שוב לא חשבה אפילו לשבריר שנייה.
"לא. אין צורך. כשתצטרכי תזכרי. אני בטוחה." פסקה כאילו הייתה המנהלת שלי מבית הספר היסודי.
"בנסיעה ברכבת, איש זר, שחור, יתעניין בפנייך. תני לו מיד סטירה."
מעולם לא נתתי סטירה לאיש, וכל העסק התחיל להישמע הזוי. רק משום ששילמתי כל כך הרבה, נשארתי לשבת. היא המשיכה בתחזית המוזרה. הייתי בטוחה שמגידי עתידות נוהגים למסור תחזית באופן שונה לחלוטין.
"אמרתי שיהיו לך שני ילדים. בהתחלה תהיה לך בת. אף פעם אל תנסי לשכנע אותה ללכת ללמוד, אם היא לא תרצה. (חשבתי לעצמי שאולי זה מה שהיא מאחלת לעצמה) עוד פעם תצטרכי את שרותיו של שמירגלי מיהאי, אבל הוא לא יעזור. הילד השני יהיה בן. הוא ייוולד אחרי שתתחתני עם האיש שיהיו לו שתי פנים. הילד יהיה חולה מאוד, אבל אין לך מה לדאוג, הוא יחיה ויהיה המציל שלכם בפלסטינה."
חשבתי שהיא התבלבלה. הפסקתי אותה לשאול.
"אמרת פלסטלינה?"
היא הביטה בתקרה, כמי שחושבת.
"אמרתי פלסטינה. אני חושבת שזה שם של מקום במדבר. יש שם גמלים. – זה היה הרגע שבוא ממש הפסקתי להאמין לשטויות שלה. אני? במדבר? אפילו לא בגלגול הבא. – תהיה שם מגדת עתידות עם שני בעלים. תסמכי על מה שהיא תגיד לך. היא לא תדע הכל כמוני, אבל מה שהיא תדע, יספיק לך. אני יודעת עוד הרבה, אבל אני לא רוצה להגיד כי את לא מאמינה לי. את לא צריכה לקבל חלק מהכסף שלך בחזרה. מה שאמרתי לך עד עכשיו, שווה הרבה יותר." אמרה והסתכלה על אימא שלה.
אני קמתי, ישרתי שמלתי שהתקמטה מהישיבה, וחשתי מושפלת מפיה של ילדה חצופה. רתחתי מזעם. הפניתי לה את גבי באופן מופגן, הרמתי ראשי בגאווה, כאילו לא נעלבתי והלכתי. שמעתי אותה צועקת אחרי.
"את תתחתני פעם שלישית, תחיי שנים רבות ואני אהיה האחרונה שתזכרי!"
יצאתי אל הרחוב, בטוחה שפני אדומות. משכורת שלמה זרקתי על ילדה שיודעת להמציא סיפורים מוזרים. לא ידעתי על מי אני כועסת יותר, עליה, על אימה שלה, או עלי. היום כשאני בת שמונים פחות יום אחד, אני יודעת שהייתי טיפשה, בעצם אני יודעת את זה כבר שנים רבות, רק שלכם אני מספרת את זה רק עכשיו. אם אתם רוצים לשמוע מה היה בהמשך, אני צריכה לחזור הרבה שנים לאחור, והזיכרון שלי כבר לא מה שהיה.