you'll be sorry15
~אמבר~
קמתי בבוקר עם מצב רוח טוב, זמזמתי לי תוך כדי, שהתלבשתי בלבוש לכנסייה, שיר מוכר:
"…but baby I'been loosing sleep dreaming about the thing who we could be …"
זה השיר שהכי מתאים לי, זה ממש משקף את הרצון שלי לעשות הכל, להצליח. שכנעתי את טובי ללמד אותי את המילים, אפילו שאני יודעת רק לכתוב 'כן'.
לבשתי שמלה ארוכה עד הברכיים עם שרוולים קצרים בצבע כחול בהיר, ונעלי בובה ישנות, אלה הנעליים שאני הכי אוהבת, הן צנועות אבל יפות.
לקחתי עמי שריג קצר, כדי לכבד את האב פרנק.
יצאתי מדלת הבית ומיד התלבשתי בשריג, היה ממש קר.
התהלכתי במהירות לעבר הכנסייה שממוקמת קרוב מאוד לביתי, לא רציתי להיות בחוץ לבד אפילו שהשמש מראה על אמצע היום, השכונה הזו עדיין ממש מסוכנת.
הכנסייה אולי לא הייתה מפוארת כמו זו במרכז העיר אך הייתה בה החמימות והפשטות שלעולם לא תהיה שם.
נכנסתי אל המבנה הקטן והתיישבתי במושב האחורי והקרוב ביותר. סקרתי את הסביבה.
על הקירות היו ציורים אופיניים שכוסו בלכלוך במהלך השנים הרבות, הספסלים שהיו מיועדים לישיבה מועדים לאשפה, הקמה של הכנסייה הייתה הדבר הראוי היחיד למזבחו של האל.
לפתע מחדר צדדי הופיע האב פרנקו, ןחייך בטוב לב וחמימות אך חיוכו לא הגיע לעיניו, היה ברור שהוא מוטרד.
" שלום ביתי, מה שלומך?" אמר בחביבות האופיינית לו.
" שלומי בסדר אבי תודה ששאלת, אך מה איתך? אתה לא נראה טוב במיוחד.." השבתי.
הוא התיישב בספסל לפני בליווי אנחה כאובה.
"בתי, מה אוכל לומר לך, בזמן האחרון לא מגיעות תרומות, ואתמול לא היה לי לתת למשפחות שהגיעו עם ילדיהם, המצב כל כך קשה ." אמר בעצב שנראה לעין.
"אל תדאג אבי, אנחנו רק צריכים לתת את אמוננו באל , הכל מסתדר בסוף." אמרתי בחיוך מעודד.
" האב חייך" אוי אספרנסה, חוששני שאיני מחזק אותך כתפקידי אלא ההפך, אימרי לשם מה באת, הרי לא באת לשמוע דאגות של איש זקן.." אמר . הוא נקב בשמי האמיתי, היחיד שאני מרגישה בטוחה לידו הוא האב פרנק, מספיק כדי שיאמר את שמי האמיתי ולא ארתע.
" אוי, פד'רה," השבתי באותה נימה " תמיד כיף לשמוע אותך מדבר ואלה לא דאגות של איש זקן אלה צריכות להיות הדאגות של כל הקהילה!" השבתי במרץ."
" אוי אספרנסה, את גורמת לי לחשוב לפעמים שאלוהים ברא אותך בשביל שתשמחי אנשים." אמר ורק חייכתי בתגובה .
"אבי, באתי לפה רק כדי להודות לאלוהים על כל הטוב בזמן האחרון!" אמרתי וחיוכי התרחב.
" אכן ביתי שמעתי שמצאת עבודה, כל הכבוד לך, אך במה את עובדת אם יורשה לי לשאול?"
" אבי אתה מורשה לשאול הכל, אני עובדת בתור נערת ליווי … אבל לא כמו שאתה בטח חושב אבי, לא. אני שומרת על עצמי, אין שום דבר מעבר לכך, בעלת המקום היא זו שהציע לי את העבודה- חואן אתה בסדר?" נקבתי בשמו הפרטי כך זה שאני דואגת לו. האב היושב מולי החוויר כאילו ראה רוח רפאים.
"חואן?" שאלתי שוב. עיניו היו מזוגגות הן טיילו במחוזות אחרים, בנבכי ראשו כי הוא שתק במשך חמש דקות שנדמו נצח. ישבתי במקומי בשקט , אני כבר מכירה את ה'התקפים' הללו, הם משתלטים על זכרונו כשאומרים משהו שהיה רגיש אצלו.
לאחר מכן הוא התיק את מבטו מהקיר שמסביב והפנה את עיניו אליי הן דמעו. בלי לחשוב פעמיים התכופפתי עם ברכיי לעבר הרצפה לידו וחיבקתי אותו, הוא השיב לי בחיבוק והתייפח, הרבה טוענים שהקרבה ביננו לא מהוגנת אבל הקרבה שלנו היא קרבה של אהבת אב ובת הדדית, הוא אומנם לא אבי אבל הוא יכל להיות, אך לאחר שאימי ברחה עם אותו גבר אחר ואז חזרה לפה ומתה, חואן פרנק נדר נדר לעצמו, לאחר מות אהובתו, שיתנזר ויתרום את כל אהבתו לאל.
לאחר דקה או שתיים בוא הפסיק להתייפח, התיישב בחזרה ונראה מובך, "סליחה אספרנסה , אני מפריעה לך, אני אלך לחדרי לנוח בינתיים דברי איתו על כל מה שבליבך" הוא התרומם ממושבו וכך גם אני שילבתי את זרועי בזרועו ועזרתי לו להגיע לפתח החדרים של הכמרים, לא התווכחתי איתו הוא צריך את השקט שלו אחרי ההתקפים האלה וגם ככה הוא לא צעיר וגם היה מודאג מלפני כן.
" להתראות אבי, תרגיש טוב." עזבתי אותו לנפשו, הוא התקדם לאיטו ונעלם בנבכי המסדרונות.
התיישבתי בחזרה באחד הספסלים וניהלתי את שיחתי עם אלוהים.
התיישבתי על הספה שלי וחשבתי על התקף של האב פרנק, הייתי מאוד סקרנית לגבי ההתקפים הללו אך ידעתי שאין זה מקומי לשאול אותו. מבטי נח על הבגדים שג'יין נתנה לי בטוב ליבה . הרעיון שעלה לי לראש ממש שימח אותי. אספתי את רובם בשק וחזרתי שוב לכנסייה.
" בתי ,הכל בסדר?" שאל הכומר מתי, הוא היה חדש באזור והיה תמיד מחליף את פרנק כשהיה יכול.
" כן, האב מתי, פשוט הבנתי שיש קשיים בתרומות אז הבאתי לפה כמה בגדים ותכשיטים, את הבגדים תוכלו לתת ככה אבל את התכשיטים תוכלו למכור ולהרוויח עליהן כסך למזון!":
הוא לא נראה מרוצה במיוחד הבנתי למה וישר עניתי" אל תדאג, האב מתי, התכשיטים אמיתיים ולא גנובים ." הספק בפניו התחלף בחיוך והוא פרס את ידיו וענה בחיוך, " תודה לאל שיש לנו אותך אספרנסה חכי פה, אני אקרא לפרנק" אמר ופתח בריצה קלה שגרמה לי לגיחוך מהמראה המצחיק של הגלימה המתנופפת שלו.
לאחר חמש דקות פרנק הגיע לבדו וישר בחנתי את מראהו, והסקתי שמצבו השתפר.
" בתי, אני לא מאמין שהבאת את על זה, את בטוחה שאת רוצה לתרום את כל זה ?" שאל בהתרגשות חייכתי וצחקתי לעצמי ממראהו –כמו ילד שקיבל את הצעצוע הכי שווה בעיר.
"כן, אבי, אין לי שימוש בהם"
תגובות (1)
אהבתי, נחמד.. תמשיכי!