WTF – פרק 1+2

הוא נגע בידי, הרגשתי פרפרים בבטן, חייכתי והוא משך אותי הצידה. "את הילדה הכי יפה שאני מכיר" הוא אמר, נתן לי נשיקה בלחי ובא ללכת, תפסתי את ידו ואמרתי "גם אתה ממש חמוד" הסמקתי, הוא חייך והלך. יום אחרי הוא לא בא לבית ספר וגם בימים שאחרי זה לא. כששאלתי למה הוא לא מגיע אמרו לי שהוא עבר בית ובית ספר.

~כעבור 9 שנים(היום הראשון ללימודים-יום אחרי ההקדמה)~

קמתי בבוקר מהשעון מעורר, יום ראשון של כיתה י', התקלחתי, התלבשתי (הבגדים שהיא לבשה ברציתי להוסיף), שמתי מסקרה, אני לא מאלה שמתאפרות ממש רק מסקרה כדי להדגיש את העיניים, אחרי חצי שעה הייתי מוכנה לצאת, "שון! סער!" צרחתי, הם ירדו בריצה, סער בבוקסר ושון בלי חולצה, התפקעתי מצחוק מלראות את שניהם לא לבושים אבל מתנשפים ומזיעים מהריצה שהם דפקו במדרגות (לא הזכרתי את זה אבל יש להם בית של חמש קומות אז יש הרבה מדרגות), "תגידי את שפויה?!" שון חצי צעק "הפלת לי ת'לב לתחתונים" סער צעק "כן רואים" אמרתי וצחקתי יותר(סער היה רק בבוקסר מי שתבין תבין) "טוב יאללה בוא נצא" אמרתי מתאשתת על עצמי מהצחוק, אחרי חמש דקות יצאנו. הגענו לתחנה והתיישבתי על אחד הספסלים, בזמן שחיכתי לאוטובוס הייתי בפלאפון, בשדה הראייה שלי ראיתי שמישהו התיישב לידי, הרמתי אליו את הראש, בלונדיני, עיניים כחולות, עגיל בגבה,נראה בגיל שלי אבל נראה קצת ערס, החזרתי את המבט לפלאפון, הוא הסתכל עליי, יותר נכון בחן אותי מכף רגל ועד ראש ואז בא להגיד משהו, האוטובוס בדיוק הגיע אז לפני שהוא אמר משהו עליתי להסעה. התיישבתי באחד הספסלים באוטובוס, קיבלתי הודעה משון " מי זה היה?" הוא שאל "סתם מישהו, אני לא מכירה" עניתי, הסטתי את מבטי לאחור לכיוון הספסל של סער ושון, הסתכלתי על שון, הוא הסתכל עליי חזרה והנהן עם ראשו. זה שראיתי בתחנה בדיוק עלה על האוטובוס הוא התקדם לעברי ושאל "אפשר לשבת לידך?" הסתכלתי סביבי, אין עוד מושבים פנויים, שמתי אוזניות ועברתי למושב שליד החלון כסימן שהוא יכול להתיישב הוא הבין את הרמז והתיישב. במהלך הנסיעה הוא ניסה כמה פעמים להתחיל איתי שיחה אבל לא עניתי היה לי אחלה תירוץ לעשות כאילו אני לא שומעת, היה לי אוזניות, באיזה שהוא שלב הוא התייאש ופשוט ישב ובהה בכיסא שלפניו. הגענו לבית הספר קמתי ובאתי לצאת מה'תא' (שני מושבים צמודים באוטובוס, לא מצאתי דרך טובה יותר לתאר את זה), הוא חסם לי את הדרך עם ידו, "אפשר לעבור?" שאלתי "אפשר לשאול איך קוראים לך?" הוא שאל "לא קוראים אני באה לבד" אמרתי ולפני שהוא הספיק לענות דחפתי אותו אחורה מהחזה, יצאתי מה'תא' וירדתי מהאוטובוס. הלכתי למזכירות ונכנסתי לחדר המנהלת, "היי אני הילדה החדשה, אמרו לי לבוא ישר אלייך שתגידי לי באיזה כיתה אני" אמרתי בחיוך " היי, ניקול נכון?" המנהלת שאלה בחיוך "כן" אמרתי עדיין בחיוך, צריך רושם ראשוני טוב.. " את בי'4" היא אמרה, "תודה" אמרתי ויצאתי מהמזכירות. ראיתי שגם ההוא מהתחנה בדיוק יצא, הוא ראה אותי והתקדם אליי "איזה גורל זה שנפגשים שוב אה?" הוא שאל, לפני שהספקתי לענות הוא אמר "אז אהה נאבדת נשמה?" הוא שאל "נשמה תקרא ליזיזות שלך לא לי" אמרתי והמשכתי ללכת, "אוקיי אז חמודה נאבדת?" הוא שאל "חמודה תקרא לאמא שלך" אמרתי והלכתי מהר יותר, "מה קרה? אמא אמרה לך לא לדבר עם זרים?" הוא אמר בקול של ילד קטן ומתגרה, עצרתי הוא גם עצר, הסתכלתי לו בעיניים לרגע, פלטתי אנחת ייאוש והמשכתי ללכת, הוא לא המשיך ללכת איתי הוא נשאר במקום מסתכל עליי. ראיתי ילדה שניראת נחמדה אז פניתי אליה "אה ילדה, את יודעת במקרה איפה זה י'4?" שאלתי בחיוך מבויש, היא חייכה ואמרה "בטח אני בכיתה הזאת, אני אבוא איתך" היא אמרה בחיוך וקמה מהספסל שהיא ישבה עליו, "אגב אני ניקול" אמרתי, עכשיו בחיוך פחות מבויש, "אני נוי" היא אמרה וחייכה גם היא, הגענו לכיתה והתיישבנו אחת ליד השנייה.