What Doesn't Kill You

הסתכלתי עליו במבט מוזר. חולמניות… אולי? " אתה בטוח? אתה יודע שזה יפגע, ובהרבה." הפעם בנימת הכל שלי הדאגה נשמעה בבירור מוחלט. הוא החזיק בשתי ידי וקירב אותן על חזו. על ליבו הוא שם אותן. הוא הסתכל עלי בעייני החום דבש שלו, במבט כזה עמוק, שטבעתי בהן. הוא חייך, והסיט את שיערי אל מאחורי אוזני. " אני חושב שאני בטוח" לחש. נראה היה שהיו מחייך מאוזן לאוזן. קירבתי נפלתי עליו. והוא ניצב עומד. הוא חיבק אותי. שתי ידי היו על חזו. ראשי מושען עליהן. שיערי השטני עף ברוח. דמעה אחת ניגרה על עייני. הוא ליטף את שיערי בעדינות שלא הייתה מאופיינת עליו. הדמעות החלו להישאף, ללא קול. הוא הרחיק אותי בעדינות ממנו, והסתכל עלי במבט דאוג. הוא לקח את ידי שוב בשתי ידי. המבט שלו אמר שעוד רגע הוא הולך לעשות שמהו שיתחרט עליו. ככל הנראה הוא הבין. והוא רק שאל. " את בטוחה שאת רוצה את זה? כי זה אולי בלתי הפיך…" אמר. דואג. נצמדתי אליו. " אני שמה את כל הכסף שלי על האולי הזה." עוד דמעה ניגרה מעייני. הוא חיבק אותי חזק. " What Doesn't Kill You makes you stronger/" שרתי בשקט. הוא התצרף בקול שני. " זה יהרוג אותי?" שאלתי אותו כמו ילדה קטנה בת ארבע. והוא צחק. בכאילו הוא אבא שלי. בן שלושים. והוא גם התנוסס כל כך גבוהה! הרגשתי כמו ילדה קטנה, שצחוקו של אביה יכול להזיז הרים! " אני לא יודע… תשעים אחוז שלא?" אמר בנימת שאלה. התרחקתי ממנו מיד. הפעם צחוקו היה יותר חלש. " אני צוחק!!!" והוא צחק צחוק… מטורף?! הקור הפך להיות בלתי נסבל. המעיל הדק שכיסה אותי לא עזר כלל. שיערו השחור עף ברוח. ועייניו ניצנצו בחשכה של היליה. אותה עירו רק פנסי הרחוב המעטים. הווילות שברחוב נראה קודרות יותר. העצים המרשרשים שלא הפריעו לי , נשמעו מאיימים, ותנועתם הזכירה לי משהו מפחיד מהעבר. משהו שאני לא רוצה לזכור. החשכה התחשכה. הכוכבים והפנסים לא נראו כמקור אור מספיק טוב. הכל התערפל. ורק עייניו שלו התנצנצו בחושך. ואני? אני עמדתי מפוחדת. לפתע הרגשתי שאני אמורה לברוח. ומה הוא אמר? רק משפט! בסך הכל " אני לא יודע… תשעים אחוז שלא?" הוא אמר! למה זה הפחיד אותי כל כך? הוא התקרב אליי בזהירות. כאל צבי שכל רגע עומד לפרוח. לרוץ משם. נתתי לו לנשק אותי. שיערו השחור התערבב עם שיערו. מגע ידיו על גופי היה… כל כך חמים! הוא ליטף את שיערי. ועבר על גבי בידו. התצמררתי. הוא נשק לפדחתי ואני עדיין הרגשתי שאני בניתי חומה דקה ושברירית באותן הדקות של הפחד. והקרבה הרחוקה מאוד. " מה קרה לך היום?" שאל אותי. במבט סוחן- דואג שכזה. עייניו החומות דבש עדיין התנצנצו. "כלום…" לא רציתי להגיד לו. שכרגע אני מרגישה ד'ה ז'ה וו. ושאני מרגישה. ואפילו כמעט בטוחה שזה עומד להיגמר רע. ואם לא באסון.