What Difference Does It Make- פרק 1

1.
נכנסתי לבניין בית הספר כשהתיק צד שלי מונח על מותניי. הוא היה כבד ומלא בספרים אז ניגשתי לארונית שלי כדי לשים בו חלק מהם. אני תמיד רואה בסדרות ובסרטים שתלמידים מקשטים את הארוניות שלהם לפי הדברים שהם אוהבים כמו פוסטרים, תמונות שלהם עם חברים או בני זוג ואפילו מושא ההדלקות שלהם (אף פעם לא הבנתי למה לעזאזל מדביקים תמונה של מושא ההדלקות בתוך ארונית שאם פותחים אותה אז היא נראית לעיני כולם, מה הקטע?), אבל הארונית שלי היתה חסרת ייחוד לחלוטין; לא היה מודבק בה שם תמונות או קישוטים יפים למראה עין, הוא היה חד וחלק רק לספרים או מחברות ולפעמים בגדים להחלפה לאחר שיעור ספורט.
אני מניחה שזה יכול לרמז על כך שאני חסרת אישיות או בן אדם משעמם במיוחד, והאמת אני לא יכולה לסתור את האמירה הזאת, אבל אף פעם לא מצאתי סיבה לקישוט הארונית.
אני ג'יימי בריק, נערה בת 17 בכיתה יא' שגרה בעיירה שנקראת וורמהול (ולמרבה האירוניה היא באמת מזכירה קצת חור של תולעת). עברתי לעיירה הזאת בכיתה ט' לאחר שהוריי התגרשו ואימא שלי מצאה עבודה כאחות פה, במרפאה קטנה שכללה עוד אחות אחת ו2 רופאים בלבד.
בשעה שעברתי במסדרונות בית הספר כדי להגיע לכיתה שלי, אצבעותיי דילגו שוב ושוב לשיערי הקצר כעת. לא הייתי רגילה לשיער קצר, מאז שאני זוכרת את עצמי, שיערי היה ארוך והגיע עד לישבן שלי. אימא שלי אף פעם לא סיפרה אותי כי לא חשבה שזה הוגן לספר שיער כול כך יפה ולהסתיר את יופיו. אם מישהו רצה לתאר אותי במראה החיצוני, הייתי רגילה לשמוע את המשפט "זאת עם השיער הארוך".
אני לא בטוחה שאהבתי את השיער שלי, אלא הייתי רגילה אליו ואימא שלי תמיד התנגדה לספר אותו, ומכיוון שאני ילדה כול כך טובה, הקשבתי לה עד היום.
טעות, עד אתמול בערב.
היא עדיין לא ראתה את השיער המסופר החדש שלי. אני לא בטוחה איך היא תגיב לעניין.
נכנסתי לשיעור הראשון שלי במתמטיקה והתיישבתי כמו תמיד בשורה השנייה. עוד תיאור לג'יימי בריק? "החנונית הזאת שתמיד מוציאה מאיות".
התלמידים שנכנסו לכיתה ועברו לידי הבחינו בשיערי המקוצר וחלק החמיאו לי על התספורת החדשה וחלק התעלמו כליל.
אני לא תלמידה פופולארית. אני לא יכולה להגיד שאני מנודה או שנטפלים אליי (למרות שאני נחשבת כחנונית) אבל מכיוון שהצטרפתי לשכבת הגיל שלי רק בכיתה ט', ובעיירה קטנה כמו זו כולן וכולם כבר היו מחולקים לתתי קבוצות, לא הצלחתי להתחבר עם אף קבוצה ונשארתי לבדי. זה לא שהתלמידים מהשכבה התעלמו ממני, חלק חיבבו אותי ואני אותם אבל לא מספיק כדי לצרף אותי לקליקה שלהם.
בהתחלה זה היה קשה. באריזונה היו לי שתי חברות שכיום אין לי איתן כבר קשר, וכשהגעתי לפה ונתקלתי באטימות חברתית שסירבה לקבל מישהי זרה, הרגשתי בודדה לחלוטין. להיות בת עשרה ולהישאר בבית כול סוף שבוע היה מצער אם לא פתטי.
"קיצרת את השיער?" שאלה אותי איימי גורדון כשהתיישבה בשולחן לידי. זאת היתה שאלה טיפשית מכיוון שהתשובה היתה ברורה, ולא, היא לא שאלה ברטוריות; איימי גורדון היתה מרחפת ומוזרה והיו לה פליטות פה משונות שלפעמים יכלו לגרום לך אי נוחות עצומה, tl למרבה האירוניה, היא היתה אחת המצטיינות של השכבה. היא היתה "היריבה" העיקרית שלי מבחינה לימודית ושכלית, היתה מן תחרות לא רשמית בינינו שאני החשבתי אותה כתחרות בריאה שגורמת לי לרצות להשתפר, כי למרות שאיימי היתה מוזרה מיסודה ולא הצלחתי להתחבר איתה, היא עדיין היתה בחורה מאוד נחמדה.
"כן," עניתי לה. "זה היה אימפולסיבי" הודיתי.
היא בהתה בי לרגע בעיניה הגדולות שהיו ממושקפות במשקפיים עבים כשפיה פתוח במקצת (לא מתוך הלם, איימי פשוט נשמה דרך הפה ולכן הפה שלה תמיד היה פתוח) ואז אמרה, "כשהייתי בת 7 גזרתי חלק מהשיער שלי עד האוזניים, וכשאימא שלי ראתה אותי, היא לקחה אותי לספרית שתיקנה את התספורת ועשתה לי תספורת של בנים".
"אה," לא ידעתי מה להגיד. איימי הסתובבה הצידה והתחילה לסדר את השולחן שלה מבלי להוסיף.
כן, היא מוזרה.