What Difference Does It Make- פרק 7

כריס הציע לי להתנקות ולחבוש את הפצעים אצלו כשאמרתי שאימא שלי תתפלץ אם היא תראה אותי ככה. הבית שלו היה קרוב יותר למסעדה מאשר שלי. שלחתי לאימא שאאחר ושאני עדיין במסעדה.
היה לי מוזר לצעוד עם כריס ברחוב לבד; הייתי בדרך לביתו של כריס בות', הבחור שהייתי דלוקה עליו כבר שנתיים.
"איך ראית אותנו?" שאלתי אותו בדרך לביתו.
"שמעתי צרחה, והייתי בדרך חזרה מהבית של דן- המכונית שלי מקולקלת אז הלכתי ברגל," הוא אמר. "אז כשעקבתי אחרי הקול, ראיתי אתכם על המדרכה".
מה היה קורה אם הוא לא היה מופיע?
הוא הציץ אליי וראיתי אותו בוחן אותי, "ג'סטין האידיוט, אני יכול ללכת איתך לשריף המחוז כדי לספר לו מה קרה, אני מכיר אותו".
"אני חייבת לדווח?" שאלתי. לא חשבתי על האפשרות שאערב משטרה. הרגשתי שהעניין גדול עליי.
"את רוצה לראות את ג'סטין ברחוב כאילו כלום לא קרה?" כריס שאל.
"לא במיוחד," עניתי באנחה.
בטח נראיתי זוועה עם דם ולכלוך על הפנים; שנאתי את העובדה שככה אני מדברת עם כריס לראשונה.
הגענו לבית שלו והוא הוביל אותי לכניסה הראשית. הכרתי את הבית שלו מרחוק אבל אף פעם לא ראיתי אותו מבפנים.
כריס פתח את הדלת ונתן לי להיכנס; הבית כולו היה חשוך ושקט. כריס אמר לי בלחש שאבא שלו הולך לישון מוקדם כי הוא מתחיל לעבוד בחמש בבוקר.
הבית לא היה גדול במיוחד אבל נראה נעים וביתי; הדלת הראשית הוביל ישירות לסלון המבולגן קלות, היו בו שתי ספות חומות, שולחן קטן וטלוויזיה. על אחת הספות היתה שמיכה מבולגנת ונראה היה שישנו בו. הנחתי שאביו נרדם בסלון ואז חזר לחדר. מהצד השני של הבית היה המטבח שניתן היה לראות מהסלון. ראיתי כלים מלוכלכים בכיור המטבח לפני שעברנו לידו מבלי להיכנס. זה היה ברור שרק גברים גרים פה.
ראיתי מדרגות שהובילו לקומה השנייה אבל כריס לא עלה דרכן אלא הוביל אותי למסדרון קטן מימין ולדלת חשוכה שנכנסנו דרכו וראיתי עוד מדרגות שהובילו למרתף. כריס הדליק את האור לפני שהתחיל לרדת במורד המדרגות וראיתי שזה החדר שלו.
"קצת מבולגן פה, אבל את יכולה להישאר פה עד שאביא את מה שאת צריכה," הוא אמר לי קצת בעצבנות. חייכתי אליו והנהנתי. ירדתי במדרגות בשעה שהוא יצא חזרה לבית והשאיר אותי לבד.
החדר היה יחסית גדול, הרצפה היתה מעץ, והקירות היו צבועים בכחול עמוק; מיטה מבולגנת עמדה בפינת החדר כשבאמצע החדר היה ספה גדולה ומולה טלוויזיה עם פלייסטיישן. על השולחן מול הטלוויזיה עמדו כמה בקבוקי בירה ושקיות חטיפים שהיו חצי ריקים. על הרצפה היו זרוקים בגדים באקראיות כשארון הבגדים פתוח חלקית ואפשר לראות שגם הוא מבולגן. ראיתי שיש גם חלון צר וארוך צמוד לתקרה והוא היה פתוח. הרגשתי רוח קרה נכנסת דרכו והשערות שלי סמרו. ראיתי מראה ליד הארון וניגשתי לבחון את עצמי; הזדעזעתי. נראיתי כמו זומבי מהלך. הפנים שלי היו כמעט שחורות מהלכלוך של המדרכה, היה לי דימום מהאף שנקרש ונמרח לי על הפנים, הלחיים שלי היו שרוטות מהמכה על המדרכה כשנפלתי, והשפתיים שלי נראו נפוחות ואדומות.
אני לא מאמינה שכריס הסתכל על הדבר הזה עד שהגענו לפה.
הסתכלתי גם על הזרוע החבולה שלי שהיתה מעט מלוכלכת מהמכה במדרכה והיא דיממה ונראה מאוד רע. עכשיו התחלתי להרגיש את עוצמת הכאב של הפציעות שלי לאחר שהאדרנלין שלי ירד.
"את יכולה לשבת את יודעת," שמעתי את קולו של כריס. הוא חזר אל החדר. הבנתי שאני עומדת עד עכשיו.
הוא אחז בידו תחבושות, פלסטרים, מים, אלכוהול ובד קרוע. הוא שם אותן על ראש הטלוויזיה והביא פח זבל וזרק לתוכו את כול הבקבוקים והחטיפים שעיטרו את השולחן בזמן שאני התיישבתי על הספה בביישנות.
הוא שם את כול מה שהביא על השולחן והתיישב עליו מולי.
"אני נראית כמו מישהי משחר המתים*," אמרתי.
הוא חייך והרטיב מעט את הבד. הוא הרים את הבד אל הפנים שלי והתחיל לנקות אותו; פניו היו קרובות לשלי ולא היה לי לאיפה להסתכל חוץ מאל עיניו. הלב שלי פעם במהירות שוב והתפללתי שהוא לא מבחין עד כמה אני לחוצה. הרגשתי כאילו אני במצב אינטימי מסוים; הוא ישב על השולחן מולי ורגליו היו סביב שלי והוא היה רכון לעברי.
הוא היה כול כך קרוב.
"הייתי רוצה מישהי כמוך לידי אם מתקיפים אותי," הוא אמר לי בחיוך.
"זה היה אינסטינקט," אמרתי.
"אז יש לך אינסטינקטים טובים," הוא אמר.
"אם היו לי אינסטינקטים טובים הייתי פשוט נותנת לו לברוח עם התיק," צחקתי קצת.
"למה לא עשית זאת?" הוא שאל והביט בי בסקרנות בשעה שהרטיב שוב את הבד. הפנים שלי היו לחות כעת.
"אני לא יודעת," עניתי בכנות. "זה היה כאילו אני לא רוצה לתת לו לנצח," מלמלתי והתחרטתי שאמרתי את זה. בטח נשמעתי כמו מטומטמת.
נרתעתי קצת כשכריס העביר את הבד הרטוב על השריטות שלי, "מצטער…" הוא אמר והמשיך.
ראיתי דיסק של "הסמית'ס**" זרוק בפינת הספה ופלטתי, "אני מתה על הסמית'ס".
"באמת?" הוא נשמע מופתע.
"מוריסי מדהים," אמרתי בהתלהבות.
"איזה שיר את אוהבת?" הוא שאל ועבר לנקות את הפצע בזרוע שלי. זה כאב יותר.
", please, please, let me get what I want" עניתי. "יש בשיר משהו מהפנט…" אמרתי.
כריס חבש את הזרוע ושם לי פלסטר על שתי אצבעות שנשרטו. קמתי כדי להסתכל על עצמי במראה; הפנים שלי כבר לא היו שחורות ונראיתי הרבה יותר טוב, השריטות על הפנים שלי נשארו והשפתיים שלי נראו קצת פצועות אבל לא יותר מדי.
"תודה," אמרתי לכריס שהשתרע על הספה. הבחנתי שהוא השאיר את כול הדברים שהביא על השולחן והלכתי לזרוק אותם לפח.
"את לא חייבת לעשות את זה," הוא אמר בחיוך קטן והביט בי. הוא לבש חולצה לבנה שהדגישה את גופו החטוב.
"אני בחורה, אני לא יכולה לראות בלגן," אמרתי לו. אחרי שזרקתי את כול מה שנשאר, הרגשתי שזה הזמן לעזוב.
"טוב, אז-" גמגמתי במבוכה.
"את יכולה להישאר," הוא אמר לי. עיניו היו כול כך חודרות, הרגשתי כאילו הוא סוקר אותי מכפות הרגליים עד הראש.
רציתי להישאר, רציתי ליצור איתו קשר כול שהוא ואולי הוא יתחיל לחבב אותי כמו שאני מחבבת אותו, אבל ידעתי שאימא שלי מחכה לי בבית והיא תרצה הסברים אחרי שתראה אותי.
"אימא שלי מחכה לי, אני חייבת לחזור," אמרתי והרגשתי קצת כמו ילדה קטנה.
כריס חייך, היה בעיניו משהו שובבי כמעט, מתגרה. לרגע הוא נשאר לשכב כשהוא מביט בי ואז הוא קם.
"אני אסיע אותך חזרה במכונית של אבא שלי," הוא אמר.
"תודה," אמרתי לו בהקלה. לא ידעתי אם ג'סטין מחכה לי ברחובות רק כדי להשתיק אותי ולא להתלונן עליו.
יש סיכוי שצפיתי יותר מדי בסופרנוס***.
הלכתי אחר כריס בשקט ויצאנו מהבית. השעה היה 23:30; אימא שלי בטח משתגעת. ראיתי שהיא שלחה לי חמש הודעות חדשות שלא ראיתי עד עכשיו.
נהדר.