What Difference Does It Make- פרק 6

באחד מימי הרביעי, עבדתי משמרת ערב במסעדה. באד תמיד סגר בעשר את המסעדה והמלצריות היו נשארות לנקות קצת את השולחנות ואת הרצפה עד עשר וחצי. עזבתי את המסעדה קצת אחרי עשר וחצי וחציתי את הכביש כדי לחזור הביתה; הבית שלי היה די קרוב למסעדה. למרות שכבר היה לי רישיון, אימא שלי השתמשה לרוב במכונית שלנו ואני כבר הייתי רגילה לעשות כול דבר באופן רגלי ולכן בקושי הייתי נוהגת.
הרחובות היו שקטים, שום מכונית לא עברה לידי; בשעות האלה ביום רביעי, וורמהול היה כמו קבר; אלה היו היתרונות בלגור בעיירה קטנה. זה היה תחילת נובמבר והשמיים היו צלולים, רוח קרירה נשבה באוויר וגרמה לי לצמרמורת. חיבקתי את זרועותיי ושפשפתי אותן כדי להתחמם מעט. התיק שלי שהיה תלוי על כתפי הימנית היטלטל מעט מהרוח.
הסתיו התחיל להגיע.
המשכתי לצעוד במדרכה לכיוון הבית שלי כשלפתע שמעתי צעדי ריצה מאחוריי ולפני שהסתובבתי לראות מי זה, הרגשתי משיכה עזה של התיק שאחזתי בכתפי, וכיוון שזרועותיי היו משולבות כדי להתחמם, הרצועה של התיק הסתבכה בזרועי ולא השתחררה מהאחיזה שלי מידית ולפני שהבנתי מה אני עושה, משכתי חזרה את התיק אליי. הבחור שהיה לבוש בחולצה שחורה, ג'ינס רגיל וכובע מצחייה שחורה נראה מופתע לרגע שהוא לא הצליח לשחרר את התיק מהזרוע שלי. הוא עצר כמה מטרים ממני, צעד אליי בתנועה חדה ודחף אותי בחוזקה אל המכונית שחנתה ליד המדרכה; זיהיתי את הבחור כאחד מתלמידי יב'.
נהדפתי אל המכונית והגב שלי נחבט בעוצמה בדלת המכונית, הבחור רכן אליי ותפס את החולצה שלי כשהוא מצמיד אותי למכונית ואז ניסה לשחרר את התיק. לא יודעת מה נכנס בי אבל לא הסכמתי לשחרר את התיק וחבטתי ברגלי במפשעה שלו כמה שיותר חזק.
"כלבה !" הבחור צעק והתקפל בכאב. חבטתי בפניו בגב ידי והדפתי אותו מעליי והתחלתי לרוץ. הרגשתי את האדרנלין מבעבע בי והלב שלי כמעט פרץ מתוך החזה שלי. שמעתי את הבחור רץ אחריי ולפתע הופלתי על המדרכה כשהוא התנפל עליי. הפנים שלי נחבטו באדמה בחוזקה והרגשתי את הדם ממלא פי בטעם מתכת, אבל לא הרגשתי כאב אלא הסתובבתי מיד אל הבחור, שקפץ מעליי והצמיד אותי לאדמה. מבטו היה פראי וראיתי שהלחי שלו היתה שרוטה ודיממה מעט מהסטירה שלי. הוא החזיק את ידיי מעל ראשי והצמיד אותן לאדמה והוא ישב מעליי ולא נתן לי לזוז.
צרחתי בפעם הראשונה.
"תשתקי!" הוא צעק עליי והיכה אותי בפניי. "למה היית צריכה לעשות את זה קשה? היית יכולה לתת לי את התיק וזהו!" הוא אמר בכעס.
לפתע ירקתי עליו. הוא מיד הרים את ידיו כדי להגן על פניו ושוב צרח "כלבה!"; ניצלתי את ההזדמנות כדי לבעוט בו שוב ולהדוף אותו מעליי. לפני שהצלחתי לקום, ראיתי דמות מופיעה ומרימה את הבחור מהמדרכה וחובטת בו באגרוף. הבחור נהדף שוב אחורה, הרים את מבטו כדי לבדוק מי הדמות שהכתה אותו. הוא נתן בי מבט חטוף ואז ברח.
הלב שלי פעם בעוצמה והתנשמתי בכבדות כאילו רצתי מרתון. הידיים שלי רעדו.
"את בסדר?"
זה היה כריס. לקח לי כמה רגעים ארוכים להבין שזה הוא, המשכתי לשבת על המדרכה כשאני מנסה להסדיר את הנשימה שלי. לפתע הרגשתי את הדם שטפטף על השפתיים שלי והזרוע שלי התחילה לצרוב. הבטתי על הזרוע וראיתי שהיא חבולה ומדממת.
"את מדממת," כריס אמר והתיישב לידי ותפס את זרועי כדי לבדוק את הפציעה. "זה די שטחי," הוא אמר.
"אני בסדר…" דיברתי לבסוף.
"זה היה ג'סטין קרוד," הוא אמר לי.
הכרתי אותו בפנים אבל לא בשם.
"איך למדת להילחם ככה?" נראה שכריס לא מצליח להתאפק מלשאול. הוא נראה המום.
אפילו אני לא ידעתי שאני יכולה להחזיר מלחמה ככה, אף פעם לא ניסו לשדוד אותי וזה לא שלקחתי קורסים להגנה עצמית.
"אני צופה בבאפי*," עניתי לו.
הוא הביט בי לרגע ארוך ברצינות ואז לפתע פרץ בצחוק.
זאת היתה הפעם שנייה שהצחקתי אותו.