What Difference Does It Make- פרק 5

איך התחלתי לחבב את כריס בות'?
כשהגעתי לראשונה לעיירה בכיתה ט' לאחר הגירושים הטריים של הוריי, נחתי בעיירה מגובשת למדי עם תלמידים בגילי שכבר היו מחולקים לקבוצות משלהם. רוב בני גילי היו מאוד נחמדים אליי ולא הרגשתי שהם מנדים אותי בכוונה, אבל המשכתי להישאר לבדי ולא הצלחתי להשתחל לאף אחת מהקבוצות. אולי זה היה קשור לעובדה שמאז ומתמיד קשה לי ליזום ולהיות חברותית יתר על מידה כדי שיחבבו אותי. אי אפשר להגיד שאני לא חברותית אבל אי אפשר גם להגיד ההפך. אני בחורה ממוצעת ורגילה למדי שאין לה שום דבר מעניין להציע לשולחן.
באחת מסופי השבוע לאחר חודש שגרתי בעיירה, הזמינו אותי למסיבה אצל אריק, אחד החברים של בוב. הרגשתי שזאת ההזדמנות שלי ליצור חברויות ולהציג את "ג'יימי" המעניינת והמדהימה מחוץ לכותלי הבית ספר.
כמובן כשהגעתי למסיבה לבדי, ג'יימי המדהימה והמעניינת שלא קיימת כלל וכלל נראתה לי עוד יותר רחוקה ומנוכרת. ניסיתי להשתלב בשיחות ובריקודים אך פעם ופעם מצאתי את עצמי לבד על הספה או רוקדת לבדי ברחבה. הרגשתי בודדה כמו שאף פעם לא הייתי. באריזונה תמיד היו לי את שתי חברותיי שהתלוו אליי לכול מקום ותמיד יכולתי להישען עליהן כשהצטרכתי, ופה? פה לא היה לי כלום. אבא שלי נשאר באריזונה ואני גרתי עכשיו בחור שאף אחד לא מרגיש או יודע על קיומי.
עזבתי את המסיבה והתחלתי לחזור ברגל הביתה. במהלך הצעידה נשברתי והתחלתי לבכות, גם בגלל הבדידות העצומה שהרגשתי, גם בגלל הגירושים של הוריי וגם בגלל השינוי העצום שהתרחש בחיי ושלא הייתי מוכנה אליו. רציתי לחזור לאריזונה, רציתי שהוריי יתפייסו ויבינו שהם אוהבים זה את זה, רציתי את החיים הישנים שלי בחזרה…
לפתע מכונית עצרה לידי; זה היה כריס.
"את בסדר?" הוא שאל אותי. העיניים שלי היו נפוחות ואדומות.
"כן," עניתי ומחיתי מיד את הפנים שלי. לא הכרתי אותו.
"את צריכה טרמפ?" הוא שאל.
"לא, תודה" עניתי ישר.
"אני לא אנשוך," הוא חייך אליי בפעם הראשונה אז.
הסתכלתי עליו, "אתה בגילי?" שאלתי.
"את הבחורה מאריזונה נכון?" הוא שאל. "אני בשכבה שלך…"
משכתי באפי, הסתכלתי סביב ואז נכנסתי למכונית. מה כבר יכול לקרות?
מחיתי את הדמעות שוב מעיניי. הייתי קצת נבוכה שהוא רואה אותי בוכייה.
"את חוזרת מהמסיבה?" הוא שאל והתחיל לנסוע.
"כן," עניתי. "אני גרה ברחוב בליקר".
"אני כריס," הוא אמר.
"ג'יימי,"
לאחר מכן הוא שתק לכמה רגעים והשתררה דממה במכונית. הצצתי אליו; שיערו היה מעט ארוך יותר אז והוא לא היה שרירי כמו היום. ראיתי שידיו מלוכלכות.
"זה ישתפר," הוא אמר לפתע כשהאט כדי לעצור מול הבית שלי.
הסתכלתי עליו, עיניו היו כהות מאוד וקטנות אבל היה בפנים שלו משהו מאוד גברי ומושך.
"ההרגשה שלך…" הוא הוסיף. "את תתרגלי,"
"תודה…" עניתי לו בשקט ויצאתי מהמכונית.
זאת היתה השיחה הראשונה שלי איתו, המפגש הראשון. הוא היה קצר מאוד ובקושי דיברתי אבל הוא נחרט לי בזיכרון. מאז אותו ערב, התחלתי לבחון את כריס כשהוא עבר לידי בבית הספר, ועקבתי אחריו במבטי. גיליתי שהוא עובד במוסך עם אביו ודודו והוא אחד הראשונים שהתחילו לנהוג במכונית ללא רישיון בשכבה. מצאתי את עצמי נמשכת אליו וכול פעם שהוא עבר לידי והניד את ראשו לעברי לאות הכרה בקיומי, הלב שלי היה מתחיל לפרפר. במהלך השנים הוא תמיד התנהג אליי יפה ואף פעם לא התעלם מנוכחותי, אבל הוא לא ניסה להתקרב אליי מעבר לזה ולא ניסה לפתוח איתי שוב בשיחה. ראיתי אותו עם כמה בנות במהלך השנים והלב שלי היה גווע כול פעם שראיתי אותו עם בחורה, אבל הקשרים שלו לא נמשכו מעבר לחודש והייתי חוזרת שוב לכמיהה שלי אליו ולמחשבה שאולי אי פעם הוא ינסה להתחיל איתי.