What Difference Does It Make- פרק 3

כשחזרתי הביתה מהלימודים, אימא קיבלה את פניי בארוחה חמה. זה לא היה משהו שבשגרה אבל לפעמים היא היתה מפתיעה כדי לעודד אותי או לשמח אותי. היא כנראה חזרה מוקדם מהמרפאה היום.
כשנכנסתי אל המטבח, היא הסתובבה אליי לברך אותי לשלום ואז ראתה אותי וקפאה. עיניה התעגלו בתדהמה למראה שיערי הקצר.
לרגע ארוך היא שתקה.
"את אוהבת?" שאלתי אותה בחיוך קטן.
"מתי עשית את זה?" היא שאלה בהלם.
"אתמול בערב…הלכתי לסלסט בספונטניות," עניתי. סלסט היתה הספרית של השכונה. "רציתי שינוי."
"למה? מה קרה?" אימא שאלה. "קרה משהו?"
"צריך לקרות משהו?" עניתי בשאלה.
"זה מאוד משונה שעשית שינוי כזה דרסטי בהינד עפעף, ועוד מבלי להתייעץ איתי." היא אמרה.
"זה רק שיער אימא, ואני לא ילדה קטנה יותר…אני לא צריכה להתייעץ איתך אם להסתפר או לא." צחקתי קצת והתיישבתי בשולחן.
"את בסדר?" היא לא הרפתה. "את יכולה לדבר איתי…"
"אימא," אמרתי לה בעייפות מסוימת. "אל תעשי מזה עניין יותר גדול ממה שזה. זה רק שיער וזה יגדל חזרה".
היא המשיכה להביט ברצינות תהומית אבל הלכה להגיש לי את הארוחה מבלי להוסיף. ראיתי אותה בוחנת אותי במשך כול הערב כאילו היא מחפשת אצלי סימן לשינוי בהתנהגות שיצדיק את מעשה התועבה שעשיתי מבלי להתייעץ איתה.

למחרת היתה לי משמרת ערב במסעדה המקומית שבה עבדתי כמלצרית. המסעדה/בית קפה, "באד'ז" (כן, זה לא שם מקורי במיוחד, אנשי וורמהול לא אהבו לנסות יותר מדי), באד'ז היה מקום לצעירים ותפקד כמקום מרכזי לילדי תיכון שיצאו לבלות. לא היו פאבים או מועדונים בוורמהול אז ילדי התיכון פקדו את באד'ז כמעט כול סוף שבוע.
"מתאים לך," אמרה לי קייסי, המלצרית השנייה שעבדה איתי כשהגעתי למסעדה, והצביעה על שיערי. היא היתה מבוגרת ממני בשנה ועמדה לסיים את התיכון השנה.
"תודה," עניתי בחיוך.
המסעדה היתה יחסית גדולה, בעל המקום, באד מארקסון, הרחיב את המסעדה במשך השנים כשהעסק התחיל לפרוח. באד תמיד העסיק ילדי תיכון כמלצרים, הוא רצה לתת לתלמידים עבודה והרגשת אחריות מסוימת; הוא תמיד התלונן שהדור החדש עסוק יותר מדי בפלאפונים ובמחשבים ושההורים מפנקים את ילדיהם יתר על מידה רק כדי שהילדים שלהם לא יישארו מאחור או ירגישו מנודים בשעה שכול חבריהם מקבלים את כול מה שהם מבקשים. באד אסר על כולנו שימוש בפלאפונים במשך העבודה במסעדה ואפילו לא הסכים שהם יהיו בכיסים של העובדים.
לקראת הערב תלמידי התיכון התחילו להגיע למסעדה. ראיתי את קייסי הולכת לדבר ולשרת את חבריה שהגיעו; בחנתי אותה כשהיא ניגשה אליהם והתחילה לצחוק והתיישבה בחצי צחוק בחיכו של אחד הבחורים. באד היה במשרדו ולא היה שם כדי לראות את זה. היה די ברור מההתחלה שקייסי פופולארית בשכבתה, קל היה להתחבר אליה, היא היתה מאוד חמודה וחברותית ואף פעם לא גרמה לדממות מביכות ומעיקות בשיחות, תמיד היה לה משהו להגיד.
בשעה שהמשכתי לבחון את קייסי וחבריה, חמישה אנשים מהשכבה שלי נכנסו אל המסעדה והלכו להתיישב על יד אחת השולחנות הפינתיים. אלה היו חמש האנשים שהכי פחות רציתי לראות.
מישל מנסון, דרלה קיו וקייט בלנקט יחד עם בוב דנהאם וריק שינדר.
מישל היתה אחת הבנות הכי יפות בשכבה שלי וכתוצאה מכך גם הכי מקובלת (יופי ופופולאריות תמיד באים יחד, זה כמו פונקציה לינארית חיובית: ככול שאת יפה יותר, את מקובלת יותר); דרלה וקייט לא נשארו מאחור והיו יפות כמעט כמו מישל אבל פחות כריזמטיות ממנה ולכן הן נתפסו כ"החברות של מישל".
בוב היה גם הבחור הכי יפה בשכבה והוא היה קפטן נבחרת הכדורסל של בית הספר (פה זה כבר עניין אחר, אפשר להבין למה יופי ופופולאריות באים יחד אבל איך ייתכן שהקפטן של נבחרת כול שהיא בבתי ספר הוא תמיד הבחור הכי חתיך?), וריק היה החבר הכי טוב של בוב וגם הוא היה בנבחרת.
למה אנשים יפים מרגישים שהם חייבים לבלות כקבוצה?
למרות שניתן היה להניח שבוב ומישל יהפכו לזוג של השכבה, הם המשיכו להיות מיודדים ואף פעם לא עברו את שלב הידידות. אף פעם לא ראיתי אותם אפילו מפלרטטים.
ניגשתי אל החבורה כדי לתת להם תפריטים ועזבתי אותם לעשר דקות וחזרתי כדי לקחת את ההזמנות שלהם.
"אני רוצה קפה הפוך," אמרה לי מישל ובקושי נתנה בי מבט ורק המשיכה לסמס בפלאפון. דרלה וקייט ביקשו קפוצ'ינו.
"אני רוצה כריך רוסטביף וקולה," אמר ריק.
"איזה רטבים יש לכם?" שאל בוב.
"יש לנו חמוץ מתוק, אלף האיים ורוטב שום," עניתי.
"אז תביאי לי אותו דבר ואת כול הרטבים."
הנהנתי והסתובבתי ללכת כשהוא קרא לעברי,
"ג'ני," הוא אמר, "תביאי גם מים".
אנשים כאלה אף פעם לא מנסים ללמוד את השם האמיתי של האנשים הפחות החשובים כמוני. סימנתי לו סימן הצדעה קטנה בציניות ושמעתי את קייט אומרת לו בצחוק "השם שלה זה ג'יימי," וכולם פרצו בצחקוקים קטנים שכביכול לא הייתי אמורה לשמוע.
הייתי נפגעת אם לא הייתי רגילה לעניין. רוב האנשים בשכבה שלי בקושי הכירו את השם שלי למרות שהעיירה קטנה ובקושי כללה 4000 נפשות.