What Difference Does It Make- פרק 23 (פרק אחרון)

למחרת לא הלכתי לבית הספר. אמרתי לאימא שאני חולה והיא לא שאלה יותר מדי שאלות; היא ידעה שאם אני רוצה להישאר בבית ולהפסיד לימודים אז יש סיבה מספיק טובה.
כריס לא שלח לי שום הודעה מאז המדורה. הנסיעה הביתה היתה שקטה ולא דיברנו; היו כול כך הרבה מילים שנותרו להגיד אבל זה לא היה הזמן להגיד אותן ושנינו ידענו זאת. החזרתי את כריס אל הבית שלו וחזרתי אל שלי ברגל.
בחצות כששכבתי במיטה שלי נשמעה צליל של הודעה שהגיעה לפלאפון שלי. ידעתי שזה כריס.
הוא היה בחוץ. ירדתי אליו.
הוא נשען על דלת המכונית כמו בלילה ההוא והוא היה לבוש בחולצה לבנה קצרה פשוטה עם מכנסי ג'ינס אבל הוא נראה כול כך טוב. התקרבתי אליו.
"היי," אמרתי לו.
"לא היית היום בבית הספר…" הוא אמר לי.
"לא…" אמרתי מבלי לפרט. הייתי שוב לבושה במכנסי הפלאנל שלי שהייתי ישנה בהם וחולצה קצרה ושחורה כמו בלילה הקודם שראיתי אותו מחכה לי פה כד להתנצל. נשארתי במרחק של צעד ממנו למרות שרציתי לחבק אותו ולשים את זרועותיי סביבו.
"אני מצטער על אתמול," הוא אמר וראיתי שהידיים בכיסי מכנסי הג'ינס שלו משחקים בחפיסת הסיגריות.
"אני מצטערת גם…" אמרתי.
"על מה?" הוא חייך.
"לא יודעת, זה מה שצריך להגיד ברגעים האלה לא?" חייכתי חזרה.
הוא עשה צעד לעברי ושם את ידיו על מותניי ואמר, "אלוהים אני אוהב אותך…" ונישק אותי. שמתי את זרועותיי סביב צווארו ונישקתי אותו ארוכות; לא רציתי להרפות ממנו והוא לא ממני. רציתי רק להרגיש את שפתיו על שלי, ידיו על גופי וידיי על שלו.
"אני אוהבת אותך גם," אמרתי לו כשניתקנו לבסוף.
הוא נאנח, נשק על צווארי וחיבק אותי, זרועותיו עטפו אותי חזק כאילו לא רוצות לעזוב.
לא אמרתי כלום וחיבקתי אותו חזרה אבל רציתי לבכות; כול תנועות הגוף שלו אמרו לי דבר אחד, כול חיבוק ונשיקה, שנינו התנהגנו בצורה שיכולה להתפרש רק בצורה אחת…
התחלתי לבכות.
כריס ניתק ממני לאחר כמה רגעים אבל שנינו נשארנו צמודים זה לזה.
"אבל למה אתה לא יכול לבוא איתי לניו ג'רזי?" שאלתי אותו.
"מה עם אבא שלי?"
"מה איתו?" ידעתי שאני נשמעת בוטה אבל לא היה אכפת לי. רציתי להבין.
"את יודעת שאימא שלי פשוט קמה יום אחד והחליטה שלא מתאים לה יותר לגור בוורמהול איתי ועם אבא שלי? היא פשוט עזבה בלי להגיד סיבה…"
זאת היתה הפעם הראשונה שכריס מדבר על אימא שלו.
"הוא לא יכול לחוות עוד נטישה מצידי. אני לא יכול לעשות לו דבר כזה," הוא אמר.
"אבל הוא ילד גדול…הוא ירצה את הטוב ביותר בשבילך…" נשמעתי כמו ילדה קטנה.
"נגיד ובאתי איתך לניו ג'רזי," כריס אמר. "את תהיי עסוקה בלימודים ובפרינסטון, ומה איתי? מה יהיה התפקיד שלי בחיים שלך? איך אני אשתלב בעולם הזה?"
"נגרום לזה לעבוד," לא ויתרתי.
"אני פשוט לא כמוך…" כריס אמר לי. "את מכוונת כול כך גבוה, את שאפתנית, את יכולה להגיע לאיפה שאת רוצה-"
"אתה גם יכול!" קטעתי אותו.
"אני בחור של עיירה קטנה," הוא אמר לי. "אני לא כמוך…"
"אם אתה רוצה, אתה יכול להיות מישהו אחר," אמרתי לו. "אבל לא נראה שאתה רוצה…"
"ג'יימי," כריס חייך חיוך קטן אבל לא המשיך.
"אז מה יהיה איתנו?" שאלתי. העיניים שלי היו נפוחות ואדומות מבכי.
"את תלכי לפרינסטון," הוא אמר.
"ואתה תישאר פה?"
כריס נשק לי ברכות, "ואני אשאר פה…"
ידיי נשארו על החזה שלו והפסקתי לבכות. "ומה יקרה עכשיו?" שאלתי.
"את באמת רוצה להיות יחד עוד שנה ואז להיפרד כשתלכי לפרינסטון?"
"לא." עניתי מבלי לחשוב. "זה יהיה קשה מדי…" אמרתי ולפתע ניתקתי ממנו מבלי לתת לזה מחשבה נוספת. עשיתי צעד אחורה.
כריס הביט בי, בעיניו הכהות והחודרות שכול כך אהבתי.
"אז זהו?" שאלתי.
הוא חייך חיוך עקום. "אני יודע שתהיי בסדר," הוא קרץ לי. "את חזקה…"
"מה איתך?"
הוא הוציא את חפיסת הסיגריות מהכיס שלו והוציא סיגריה אחת והכניס לפיו, "הייתי מאושר בערפול של שעה שיכורה, אבל אלוהים יודע שאני אומלל עכשיו…".
הוא קרץ שוב, חזר למכונית שלו ונכנס אל תוכו כשאני ממשיכה לעמוד להביט בו. הוא הדליק את הסיגריה שלו, העיף בי מבט אחרון שלא נראה יותר מבודח רק כדי להקל על האווירה. ואז הוא התניע את המכונית ונסע משם, משאיר אותי מאחור…