What Difference Does It Make- פרק 20 (הפתעות)

חזרתי הביתה ברגל לקראת השעה תשע בערב; כריס הציע להסיע אותי חזרה אבל התעקשתי לחזור ברגל. מזג האוויר היה כול כך נעים שרציתי לנצל אותו.
כשהגעתי לרחוב שלי, מיד זיהיתי את המכונית של אבא שלי חונה מול הבית שלי. הוא יצא מהמכונית כשהבחין בי וניגשתי אליו.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו, מעט מופתעת מנוכחותו.
"אין שלום? ככה את מברכת את אבא שלך?" הוא שאל בחיוך.
"מצטערת," מיהרתי לענות והתקרבתי כדי לחבק אותו בהיסוס מסוים.
"אין לך מושג כמה התגעגעתי אלייך!" הוא אמר כשחיבק אותי בחוזקה. פקפקתי מעט בזה כי אם הוא היה רוצה לראות אותי, הוא היה מפנה זמן בלוח הזמנים שלו כדי לבוא לראות אותי.
"מאיפה את חוזרת בשעה כזאת? היום יום שלישי, מחר יש לך לימודים," הוא שאל.
"מכריס," עניתי. "הוא החבר שלי…"
"חבר?" הוא נראה מופתע מאוד. "לא ידעתי שיש לך חבר".
אם היית מתקשר לפעמים, היית יודע, חשבתי לעצמי.
"כן, יש לי,"
"כמה זמן?"
"כמעט חמש חודשים," עניתי.
"ואו…" הוא עדיין נראה מופתע וראיתי בפניו רוגז מסוים. "אז אני צריך לפגוש אותו…" הוא אמר.
"אולי בפעם הבאה שתבוא…" אמרתי לו. ידעתי שהפעם הבאה שיבוא יהיה עוד חצי שנה אז יהיה לי זמן להתכונן.
"אני לן פה קרוב לעיירה באכסניה ואהיה פה גם מחר," הוא אמר לי. "אני רוצה לבלות איתך את היום מחר."
"בסדר," עניתי. "אני חוזרת מבית הספר בשתיים וחצי,"
"אני רוצה שנצא בבוקר ונבלה יחד כול היום," הוא אמר לי.
"אבל יש לי לימודים,"
"את יכולה לפספס יום אחד, לא?" הוא קרץ לי.
לא אהבתי את העניין והרגשתי התנגדות עזה לנוכחותו של אבי; זאת היתה הפעם הראשונה שלא רציתי לראות אותו או לבלות איתו. הוא אכזב אותי מספיק פעמים.
"דיברת עם אימא? היא יודעת שאתה פה?" שאלתי.
"כן," הוא ענה בנפנוף ידיים שנועד להגיד שזה בכלל לא חשוב כרגע. "אז את ואני נצא ליום של אבא ובת?" הוא שאל.
"בסדר…" עניתי וטון הקול שלי היה לא נלהב כלל ואף אדיש למדי, אך לא נראה שאבא שלי קלט את זה כי הוא חייך חיוך גדול וחיבק אותי.
"אז נתראה מחר!" הוא אמר לי וחזר למכונית שלו ונסע.
נכנסתי הביתה ומצאתי את אימא שלי יושבת בסלון וצופה בטלוויזיה.
"ראית את אבא?" שאלתי אותה.
"הוא בא לדבר איתי, כן," היא ענתה. "אז מחר לא תלכי ללימודים?" שאלה.
"כנראה שלא…" עניתי והתיישבתי לידה. שמתי את הראש שלי על כתפה והתבוננתי בטלוויזיה; השדרן דיווח על תאונת דרכים קטלנית שארעה בצהריים.
"מה תעשו ביחד?" אימא שאלה אותי.
משכתי בכתפי, "הוא לא אמר…"
ישבנו בדממה וצפינו בחדשות לכמה דקות ואז אמרתי, "למה הוא מופיע ככה?"
"אבא שלך?"
"הוא נעלם לכמה חודשים ואז פתאום מופיע ככה בהפתעה," אמרתי מעט ברוגז.
"הוא פשוט עסוק בעבודה ולא מצליח תמיד-"
"בולשיט," קטעתי אותה. "הוא אפילו לא מתקשר…אני כבר לא מכירה אותו. אין לי מושג מה קורה בחיים שלו, אני לא יודעת איך לדבר איתו…"
אימא שתקה. ידעתי שהיא לא יודעת מה להגיד.

למחרת אבא בא לאסוף אותי בעשר בבוקר. הוא סיפר לי שאנחנו עומדים לנסוע לקולנוע שנמצא בתוך קניון גדול במרחק עשרים דקות מהעיירה. הכרתי את הקולנוע, כריס ואני תכננו ללכת לשם.
"אז ספרי לי על החבר שלך…כריס?" הוא אמר כשהיינו בדרך לקניון.
"כן…הוא בגילי והוא מאוד מתוק," השבתי.
"וזה רציני?"
"כן".
בקולנוע החלטנו להיכנס לסרט קומדיה שלא נראתה לי מעניינת במיוחד אבל אבא שלי נראה נלהב לצפות בו אז הסכמתי להיכנס איתו.
הרגשתי מוזר להיות בחברתו, כאילו אני נמצאת עם זר כול שהוא; בקושי ידענו מה להגיד זו לזו, והשיחות בינינו כול פעם נתקעו והפכו לדממות מעיקות אז הרגשתי הקלה עצומה במהלך הסרט כשנאלצנו לשתוק ולצפות בסרט שהוקרן.
לאחר הסרט הסתובבנו בקולנוע והוא התעקש לקנות לי בגדים למרות שאמרתי שאני לא צריכה, אז קניתי שלוש חולצות ושני מכנסי ג'ינס חדשים. לקראת אחר הצהריים התחלתי להתעייף (ולהשתעמם) ואמרתי שאני רוצה לחזור הביתה.
"אבל למה?" אבי שאל בלהט. "בואי נאכול גלידה, יש לנו את כול היום!"
"אני עדיין די שבעה מהפופקורן," עניתי בחוסר עניין בולט.
"כמה פעמים אנחנו מתראים כבר? למה שתרצי לחזור הביתה?" הוא שאל.
"זה בחירה שלך כמה פעמים אנחנו מתראים…" מלמלתי, יותר לעצמי מאשר אליו אבל הוא נראה פגוע.
"אמרתי לך שאני עסוק בעבודה ואני בא לפה כמה שאני יכול…" הוא אמר לי.
"זה בסדר…" ניסיתי לשנות נושא בחזרה. לא רציתי להיכנס לזה עכשיו.
"זה ברור שזה לא בסדר, בואי נדבר על זה ג'יימי…" הוא אמר לי.
"לדבר על מה?" התרגזתי. "שאנחנו מתראים פעם בחצי שנה? שאני בכלל לא רואה אותך יותר, שאין לך מושג מה קורה בחיים שלי ואני לא יודעת מה קורה איתך?"
"אז תספרי לי מה קורה איתך!" הוא אמר.
נאנחתי. "אבא…אני רוצה לחזור הביתה…" אמרתי בעייפות והסטתי את מבטי אל האנשים סביבנו.
"ג'יימי-"
"בבקשה?" קטעתי אותו. "הראש שלי כואב…".
לא היתה לו ברירה. הוא הסיע אותי בחזרה הביתה בדממה טעונה; אף אחד מאיתנו לא דיבר.
כשהגענו הביתה, הוא ליווה אותי לדלת בטענה שהוא רוצה לדבר עם אימא. היא נראתה מופתעת לראות אותו ואני עליתי למעלה כדי לתת להם פרטיות.
פתחתי את דלת החדר שלי לחריץ והקשבתי להם.
"מה את אומרת לילדה עליי?" שמעתי את אבי שואל בקול שקט ותקיף.
"מה זאת אומרת?" אימי נשמעה מופתעת.
"את מסיתה אותי נגדי, היא מדברת כאילו היא שונאת אותי!" הוא אמר בזעם.
"היא לא שונאת אותך-" אימי ניסתה להגן עליי במהירות.
"אל תתחילי עם זיבולי השכל שלך עכשיו," אבי קטע אותה בגסות. "ולמה לא סיפרת לי שיש לה חבר רציני כבר חצי שנה?"
"אם היית מתקשר אליה, אולי היית יודע!" היא החזירה לו.
"את יודעת שאני עסוק-"
"אוי עכשיו אתה אל תזיין לי את השכל עם השטויות על העבודה שלך!" היא ירתה לעברו בכעס. "אתה צריך רק חצי שעה מזמנך כדי להתקשר ולדבר עם הבת שלך וכנראה היא לא מספיק חשובה כדי-"
"אל תעזי להגיד לי עד כמה היא חשובה לי!" הוא קטע אותה.
סגרתי את הדלת והתרחקתי ממנו. לקחתי את נגן המוזיקה שלי עם האוזניות ונשכבתי על המיטה שלי, מנסה להיעלם…

התעוררתי בשעה 11 בערב. ישנתי הרבה זמן ואימא לא ניסתה אפילו להעיר אותי.
ראיתי שיש לי שלוש הודעות מכריס והתקשרתי אליו.
"היי," שמעתי את קולו הנמוך מעבר השני של הקו.
"אתה יכול לבוא אליי?" שאלתי ישירות.
"את בסדר?" הוא שאל.
"לא במיוחד…".
לאחר רבע שעה הוא היה אצלי. הכנסתי אותו דרך הדלת הראשית בשקט כדי שאימא לא תשמע אותו מחדרה. נכנסנו לחדר שלי.
"מה קרה?" הוא שאל כשסגרתי את הדלת ונעלתי אותו.
התקרבתי אליו וכרכתי את זרועותיי סביבו וחיבקתי אותו. הוא כרך את זרועותיו סביב מותניי.
"אבא שלי בא לבקר אותי היום…" אמרתי לו. הובלתי אותו למיטה והוא התיישב כשאני בחיכו וזרועותיי עדיין סביבו.
"אני מניח שזה לא הלך טוב…" הוא מלמל אליי כשרכנתי לנשק אותו.
"הלך רע מאוד…" נישקתי את צווארו. רציתי אותו קרוב אליי, להרגיש אותו, רציתי שייגע בי ולחוש את העור שלו מתחכך בעור שלי. לא היה אכפת לי שאימא שלי בחדרה בסוף המסדרון.
כריס נשכב על המיטה שלי כשאני מעליו; הסרתי את החולצה שלי ומשכתי את שלו מעל ראשו כדי להפשיט אותו גם. הוא הזדקף וסובב אותי כדי להשכיב אותי על המיטה כשהוא מעליי. החזייה שלי הוסרה גם והוא נישק אותי בתשוקה, שפתיו עברו על החזה שלי והתחלתי להתנשם בכבדות. הוא נישק בפראות את בטני ואצבעותיו התחילו להסיר את כפתורי הג'ינס שלבשתי. הוא הסיר את הג'ינס שלי ואת התחתונים ומשכתי אותו חזרה אליי ונישקתי אותו בלהט.
הלשון שלו חדרה לפי וטעמתי בפיו סיגריות אבל לא היה אכפת לי; הוא הסיר את הג'ינס שלו גם ואז חדר אליי בבת אחת. נאנקתי בהפתעה והוא המשיך לנשק אותי ואת צווארי. ניסיתי לא להשמיע רעשים מיותרים כדי שאימא שלי לא תחשוד.
לאחר שסיימנו, נשארנו שוכבים כששנינו פונים זה לזה. הוא משך חזרה את הג'ינס שלו שהוא לא הסיר לגמרי ואני נשארתי עירומה.
"אני שונאת אותו…" אמרתי. כריס הביט בי, בעיניו הכהות והחודרות שתמיד אהבתי. "אני פשוט שונאת אותו…".
התחלתי לבכות. כריס מחה את הדמעות שלי והסיט את השערות שלי מפניי בשעה שבכיתי; לא יכולתי להפסיק, זה היה כמו מפל גדול שחיכה לפרוץ עד עכשיו ולא נתתי לו ועכשיו הוא זרם חופשי…
"אתה שונא את אימא שלך?" שאלתי אותו לאחר שהפסקתי לבכות.
הוא הביט בי לרגע ואז אמר, "לפעמים…"
"הוא לא רוצה אותי בחיים שלו," אמרתי והמשפט הזה חדר את ליבי כמו סכין כשהבנתי עד כמה הוא נכון. "אני לא מתאימה לחיים שלו יותר…"
"את לא חושבת שהוא אוהב אותך?" כריס שאל אותי.
"אתה חושב שאימא שלך אוהבת אותך?" שאלתי.
כריס חייך ואז נישק את קצה אפי ברכות. "אני אוהב אותך, ילדה…זה בטוח".