What Difference Does It Make- פרק 2

במהלך היום המורים החמיאו לי על התספורת (זה די עצוב לציין שהמורים התייחסו יותר לתספורת שלי מאשר חבריי לשכבה). הייתי מאוד מודעת לעצמי כול היום כי הרגשתי לא בנוח כול פעם שהחמיאו לי. כול פעם שמישהו ציין את התספורת שלי, תהיתי לעצמי אם הוא באמת חושב שהתספורת מתאימה לי או שהוא פשוט מחמיא באינסטינקטיביות כי זה מה שצריך לעשות כשמישהו מסתפר.
נכנסתי לקפיטריה בצהריים כדי לאכול וכמו תמיד הוצאתי את נגן המוזיקה שלי וספר והתיישבתי באחת השולחנות לבדי.
אם סרטי נוער בקולנוע צדקו במשהו זה התיאור המדויק של הקפיטריה בתיכון; החלוקה בחדר האוכל היתה מובהקת: המקובלים ישבו בשתי שולחנות, המרדנים/פושעים לעתיד/מבריזנים בשולחן אחר, והיו כמובן את הסטלנים, השחורים, החנונים/אנשי עסקים לעתיד, תלמידי הדרמה/תיאטרון/מקהלה, הפריקים המבודדים וכול השאר שהתפזרו בשאר השולחנות.
אני תמיד סירבתי לשבת בשולחן של החנונים, זה לא בגלל שסירבתי להכיר בכך שאני חנונית אלא בגלל שהאנשים שישבו שם היו תלמידים נפוחים מחשיבות שהתנשאו מעל השאר ודיברו במשפטים ארוכים ומבלבלים עם מילים פלצניות רק כדי להראות שהם חכמים.
לפעמים איימי היתה מתיישבת לידי אבל היום היא התיישבה באחת השולחנות האחרים ואני נשארתי לבדי. הסתכלתי מעט סביבי וראיתי את כריס בות' נכנס אל תוך הקפיטריה וניגש לקחת מגש ואוכל.
הלב שלי התחיל לפעום קצת יותר מהר.
עקבתי אחריו במבטי בשעה שהוא הלך לשים אוכל במגש שלו ולאחר מכן הצטרף אל חבריו בשולחן: דן בלוק ובראד ביין.
כריס לא היה אחד מהמקובלים (תודו שישר חשבתם שזה הבחור הכי חתיך של השכבה שלי!). לא, כריס היה בחור רגיל לגמרי, לא המקובל ביותר, או הספורטאי, או החכם, או הפריק שמתקוטט עם כולם, הוא היה פשוט…כריס.
אחד הדברים שאהבתי בו היה החיוך שלו, היו לו שיניים ישרות ויפות וחיוכו היה כן ואמיתי. היה לו שיער קצוץ, עיניים קטנות וכהות והוא היה שרירי יחסית למישהו בגילנו וכתפיו היו רחבות (כנראה בגלל שהוא עבד במוסך יחד עם אביו ודודו), הוא תמיד לבש חולצות טי שירט עם חולצה מכופתרת רפויה מעליהם.
בחנתי אותו לרגעים ארוכים מבלי להבין, המוזיקה התנגנה באוזניי וגרמה לי לשכוח לרגע שאני נמצאת בחדר מלא בתלמידים שיכולים להבחין שאני נועצת מבטים בבחור הזה.
לפתע הוא הרים את מבטו וזה היה כאילו שהוא יודע שמישהו בוחן אותו, ועיניו נתקלו בשלי; הסמקתי ישר והשפלתי את מבטי. אוזניי בערו מחום וממבוכה.
הוא בטח חושב שאני מטרידנית. מי נועץ מבטים ככה?!
לאחר דקה קמתי מהשולחן בתנועה חדה וזרקתי את תכולת המגש בפח ושמתי את המגש מעל האשפה ויצאתי במהירות מחדר האוכל.
לא יכולתי לסבול את העובדה שכריס תפס אותי נועצת בו מבטים מפחידים בנוסח "חיזור גורלי".