What Difference Does It Make- פרק 15 (השלכות)

למחרת בבוקר כשהגעתי לכיתה, איימי התיישבה לידי כמו תמיד. היא הוציאה את דבריה מהתיק שלה.
"בוקר טוב, איימי," אמרתי לה.
"בוקר טוב," היא אמרה בקול חדגוני מבלי להביט בי. לאחר שסיימה להכין את השולחן שלה, היא הסתובבה אליי ושאלה, "איפה היית אתמול בשיעור ספרות?"
"אה לא הרגשתי טוב," שיקרתי מבלי להישיר אליה מבט. לא הייתי שקרנית טובה אבל קשה לי להאמין שאיימי עמדה לשים לב לזה.
"היה לנו בוחן פתע בשיעור, הפסדת אותו…" היא אמרה.
"בוחן פתע?" בלעתי רוק.
"כן, על מקבת'," היא ענתה מבלי להראות שום רגש.
הזדעזעתי. כלומר קיבלתי אפס על הבוחן? בחיים לא קיבלתי אפס.
"היא אמרה שזה ייכנס לממוצע?" שאלתי מידית בקול בהול.
"כן, היא אמרה שזה 15% מהציון הסופי".
לא האמנתי.
חשבתי מיד ללכת למורה ג'פרס, המורה לספרות, כדי להסביר לה למה נעדרתי ולהמציא לה תירוץ אבל אז נזכרתי שהיא היתה איתנו גם בשיעור צרפתית אתמול. כלומר היא ידעה שאני נמצאת בבית הספר. מה אני יכולה להגיד לה שתהווה סיבה מספיק טובה לזה שנעדרתי?
המחשבות שלי התחילו להתרוצץ מיד כדי להמציא תירוץ מתקבל על הדעת. כול השיעור הראשון לא הצלחתי להקשיב למורה מרוב שהמוח שלי קדח.
אם היא לא תסכים לעשות לי את הבוחן מחדש, כול הממוצע שלי עומד להיפגע. אני אצטרך לשמור על ציונים מעולים עד סוף השנה; אולי אני מגזימה…אולי זה לא ישפיע על הממוצע שלי כמו שאני חושבת. קשה לי להאמין שבוחן פתע אחד ישפיע על כול הממוצע שלי.
תהיי מציאותית ג'יימי, אמרתי לעצמי.
למה הברזתי מלכתחילה מהשיעור? למה נגררתי אחרי כריס? האם אני באמת אחת מהבנות האלה שמתחילות להשתנות כשיש להן חבר רק כדי להתאים את עצמן אליהם?
הראש שלי התחיל לכאוב.
לאחר השיעור יצאתי מהשיעור מיד והלכתי למצוא את כריס שלא הופיע לשיעור הראשון. הנחתי שהוא ישן עד מאוחר. מצאתי מעשן בחוץ. אולי הוא יידע להמציא לי סיבה מספיק טובה להיעדרות שלי.
ניגשתי אליו מיד ומשכתי אותו רחוק מחבריו וסיפרתי לו מה שקרה.
"בוחן פתע? באמת? מה הסיכויים שזה יקרה?" הוא נראה מעט מופתע.
"אני צריכה סיבה מספיק טובה להיעדרות שלי מהשיעור, היא ראתה אותי מוקדם יותר באותו יום," אמרתי לו בקול מודאג. "אני צריכה לעשות מחדש את הבוחן."
"למה?" כריס שאל.
"כדי שזה לא ישפיע על הממוצע שלי! יש על הבוחן 15%," אמרתי לו.
"עד כמה זה כבר יכול להשפיע?" כריס לא נראה מתרגש.
"אני צריכה לשמור על ציונים מעולים כדי להתקבל לפרינסטון," אמרתי לו ברוגז. "אני לא יכולה שזה יתערער…"
"קשה לי להאמין שבוחן אחד יערער את כול הממוצע שלך," כריס אמר בביטול.
"אולי לך לא אכפת מהלימודים, אבל לי אכפת!" כעסתי. "אמרתי לך שאני לא רוצה להבריז מהשיעור!" הוספתי.
"איזה דרמה, אלוהים," כריס מלמל ושאף מהסיגריה והסיט את מבטו בגלגול עיניים.
לא האמנתי שהחבר שלי אפילו לא מנסה להבין את הצד שלי ולא מנסה להיות רגיש אליי ולדברים שאכפת לי מהם. הדם שלי רתח מעצבים והלב שלי פעם במהירות מרוב התרגשות, כעס ופחד מהמצב; לכריס לא היה אכפת מפרינסטון והוא לא הבין את האכפתיות שלי מלימודים. לא היה אכפת לו משום דבר.
שלפתי את הסיגריה מפיו וזרקתי אותו הצידה בכעס.
"תפסיקי לעשות את זה!" כריס אמר לי ברוגז.
"תפסיק להתנהג כמו אידיוט!" החזרתי לו בכעס.
הסתובבתי והלכתי משם כשהלב שלי עדיין מאיים לפרוץ מהחזה שלי והפנים שלי אדומות לגמרי. הרגשתי את הדמעות שלי עולות וידעתי שכול רגע אני יכולה לפרוץ בבכי. רצתי לשירותים בקומה הראשונה והתפרצתי אל אחד התאים והתיישבתי על המושב וניסיתי להסדיר את הנשימה שלי.
תפסיקי, ג'יימי, תפסיקי! לא קרה כלום…את יכולה ללכת לדבר עם המורה ולבקש ממנה לעשות שוב את הבוחן…אם היא לא תסכים אז פשוט תצטרכי לעבוד קשה במהלך הסמסטר ולהמשיך עם הציונים המעולים ולא לתת לאפס להשפיע על הממוצע.
לאחר שהרגעתי את עצמי ושטפתי את פניי, יצאתי מהשירותים ומיהרתי לשיעור השני. כשנכנסתי לכיתה, הלכתי להתיישב במקום הרגיל שלי. רגע לפני שהמורה נכנסה לכיתה כדי להתחיל את השיעור, כריס ודן הופיעו ופנו לשבת בשולחנות שלהם. כריס העיף בי מבט בשעה שחלף על פניי, אבל סירבתי לתת לזה להשפיע עליי. הסטתי את מבטי ממנו אל המורה וניסיתי להתעלם מנוכחותו של כריס בכיתה ככול יכולתי.
חיכיתי להפסקה הראשונה כדי לגשת לדבר עם המורה ג'פרס. היא ישבה בחדר המורים עם כוס קפה כשנכנסתי וניגשתי אליה.
"שלום ג'יימי," היא אמרה לי. "היית חסרה בשיעור האחרון" הוסיפה ביובש. המורה ג'פרס אף פעם לא היתה נחמדה במיוחד; היא היתה אישה רווקה מבוגרת בסביבות הגיל 50 עם שיער מאפיר וקמטים מרובים.
"בגלל זה באתי לדבר איתך," אמרתי לה.
"הנחתי שכן," היא חייכה בחיוך יודע ומעט מזלזל.
"רציתי לשאול אם אני אוכל לעשות את הבוחן מחדש," אמרתי לה בקול מעט רועד מהתרגשות. ניסיתי להישיר אליה מבט. "לא הרגשתי טוב אתמול אז בגלל זה נעדרתי…" אמרתי לה ובלי כוונה השפלתי את עיניי.
שקרנית גרועה כבר אמרתי?
המורה ג'פרס הביטה בי מבלי להגיד דבר ולגמה מהכוס קפה שלה, כאילו מצפה ממני להמשיך לדבר.
"היה לי מחזור ולא הצלחתי למצוא- את יודעת מה-" המשכתי לשקר בקול נרגש. "והבטן שלי כאבה-אז, לא הרגשתי טוב- והייתי צריכה-"
השקר שלי התחיל להתערבל והקול שלי התחיל להיות קצת צווחני. זה היה ברור שאני משקרת. רציתי לקבור את עצמי.
המורה ג'פרס הביטה בי במבט בוחן לכמה רגעים שקטים ואז אמרה, "אני מצטערת, אבל אני לא אעשה לך מחדש את הבוחן. את תצטרכי לקבל את האפס."
"אבל-"
"אין טעם להמשיך בזה. תנסי להוציא ציונים טובים בשאר המבחנים ואל תיעדרי משיעוריי שוב עם תירוצים תפלים והממוצע שלך יוכל להישמר." היא אמרה.
הרגשתי שאני יכולה לבכות. המורים שישבו ליד השולחן הביטו בנו בעניין אבל ניסיתי להתעלם מהם; לא רציתי לראות אותם בוחנים אותי ושופטים אותי. הרגשתי שהדמעות עומדות לפרוץ והרגשתי מחנק בגרון אז הסתובבתי לצאת מבלי להגיד דבר.
"ג'יימי," המורה ג'פרס קראה אחריי כשהגעתי לדלת. הסתובבתי להביט בה כשכף היד שלי על הדלת. "אל תתני למר בות' להשפיע עלייך לרעה…" היא אמרה לי במבט חודר.
הנהנתי קצרות ויצאתי משם.