What Difference Does It Make- פרק 14

כמה ימים אחרי, ישבתי בשולחן לבדי בקפיטריה כשבראד נכנס, הבחין בי והתיישב לידי מבלי להביא מגש אוכל.
"אתה לא רעב?" שאלתי אותו. מאז שהתחלתי לצאת עם כריס, הייתי יושבת לידו בשולחן יחד עם חבריו, אז נגן המוזיקה הקבוע שלי יחד עם הספר נזנחו וננטשו לחלוטין.
"לא במיוחד," הוא משך בכתפו. הוא נשען בגב כיסאו והביט סביב בידיים משולבות; בראד אמנם לא היה הנאה מבין שני חבריו אבל היה בו קסם משלו. היה לו שיער גלי וארוך שהגיע עד כתפו ואותו היה תוחב מאחורי אוזניו, ועגיל באוזן אחת. הוא לא היה גבוה במיוחד כמו דן וכריס אבל הוא גם לא היה נמוך.
"איפה כריס?" שאלתי.
הוא משך בכתפו באדישות.
"אתם לא לומדים ביחד בשיעור שהיה?" שאלתי מבולבלת.
"לא יצאנו ביחד מהשיעור," הוא ענה מבלי לפרט. "שמעת שג'סטין סולק מבית הספר?" הוא הוסיף.
"אני מניחה שזה היה צפוי," עניתי.
"הוא גם שוחרר וחזר הביתה למעצר בית." בראד אמר.
"מעצר בית?" הופתעתי.
"ככה שמעתי," הוא שוב משך בכתפו.
שתקתי לכמה דקות והמשכתי לאכול את הסנדויץ' שלי. "איפה דן?" שאלתי אותו.
בראד צחק, "הוא מתמזמז עם בחורה מכיתה י'," הוא ענה.
"הוא לא יוצא עם ג'וליה רוס?"
"יוצא זאת מילה קצת חזקה מדי בשביל דן…מספיק לו כמה דייטים עם אותה בחורה." בראד אמר.
"מה עם סרינה?" שאלתי.
"סרינה?" בראד הביט בי בבלבול. "הם שכבו כמה פעמים לפני שנה אבל זה נגמר מזמן ועכשיו הם רק ידידים," הוא הוסיף.
כמה בחורים יכולים להיות עיוורים, חשבתי לעצמי. "מה איתך? אין לך אף אחת?"
"את יודעת…מחכה לאחת המושלמת…" הוא ענה בעוקצנות.
"ברצינות, אין לך מישהי בראש?" שאלתי.
"מייגן פוקס."
"תנסה לכוון למישהי שנמצאת בליגה שלך." צחקתי.
"אם סאם ויטויקי* יכול להשיג מישהי כמו מייגן פוקס-"
"לצערך הוא דמות בדיונית ולא מישהו שקיים במציאות…" הקנטתי אותו. "ומה הקטע עם מייגן פוקס? למה כול הבנים נמשכים אליה?"
"היא לוהטת ברמות שאי אפשר לתאר…הגוף שלה זה כמו-"
"תפסיק!" קטעתי אותו. "הבנתי, אל תמשיך לתאר…" הוספתי מיד. בראד צחק.
לאחר כמה דקות, כריס נכנס לקפיטריה ובא להתיישב לידי גם הוא בלי מגש אוכל. הוא נישק אותי ברכות על שפתיי ולקח תפוח מהמגש שלי ונגס בו.
"אין לי חשק לשיעור ספרות עכשיו," הוא אמר.
"אין לך חשק לשייקספיר ומולייר?" בראד אמר בקול כאילו המום. "אל תדבר איתי יותר בחיים".
חייכתי.
"בא לך להבריז?" כריס הביט בי.
"מהשיעור?" שאלתי בטיפשות. אף פעם לא הברזתי משום שיעור.
"תמיד יש פעם ראשונה לכול דבר," כריס חייך אליי. "כמה תלמדי כבר מהמחזות של שייקספיר ומולייר?"
"הם המחזאים והמשוררים הכי מפורסמים וטובים שיש," אמרתי לו. "תמיד יש מה ללמוד,"
"אנחנו יכולים לעשות שיעור פרטי לבד," כריס נישק את לחיי בהתגרות.
"אתה רוצה לדרדר אותי?" שאלתי אותו.
"זה רק שיעור אחד," כריס התגונן. "את צריכה גם ללמוד איך להבריז משיעורים, אם לא, איך תשרדי בחיי הקולג'?"
"אני פשוט אמשיך לא להבריז," הקנטתי אותו.
"אין דבר כזה לא להבריז בקולג'!" כריס אמר בהשתאות. צחקתי. "אז נבריז?" הוא דחק בי.
נאנחתי ואמרתי לבסוף, "בסדר, בסדר…"
"את צריכה להיזהר," בראד אמר לי. "היום זה להבריז משיעור אחד, מחר זה כבר השעיה מהלימודים כי לא הופעת לשיעורים כבר שבועיים".
כריס זרק עליו חתיכת תפוח ואמר, "למה אתה מנסה להרוס לי?".
בראד צחק.
לאחר ההפסקה, יצאנו לחצר והתיישבנו על יד אחד הספסלים. היה קריר אז כריס נתן לי ללבוש את המעיל שלו; הוא היה גדול עליי בכמה מידות אבל התעטפתי בו מיד וניסיתי להתחמם. יכולתי להריח את ריחו של כריס מהמעיל ואהבתי את ההרגשה. כשניסיתי להוציא את מחברת המתמטיקה שלי כדי להשלים שיעורי בית, כריס אסר עליי לעשות זאת בטענה שאם מבריזים משיעור אז זה לא כדי להכין שיעורי בית אחרים.
"אז נשב פה מבלי לעשות שום דבר?" שאלתי אותו.
"זה בדיוק הקטע!" כריס אמר לי. "להתעצל ולא לעשות שום דבר!"
"זה מגוחך," אמרתי לו.
הוא הוציא סיגריה והדליק אותה, "את לא יודעת ליהנות…"
"אם זה ההגדרה שלך למהנה, אז אני חייבת להגיד לך שאתה לא יודע ליהנות…" אמרתי לו ברוגז.
הוא חייך כשהסיגריה בין שיניו ומשך אותי אליו; הישבן שלי החליק על מושב הספסל לכיוונו.
"תמיד אפשר למצוא דרכים כדי ליהנות…" הוא מלמל אליי והוציא את הסיגריה מפיו ונישק אותי בעדינות. יכולתי להריח את עשן הסיגריה מפיו ולא אהבתי את זה.
"למה אתה חייב לעשן לפני שאתה מנשק אותי?" אמרתי לו ברוגז.
"אני תמיד מעשן, מותק" הוא ענה לי ושאף מהסיגריה.
"אני לא אוהבת את הטעם…" אמרתי.
הוא לא אמר דבר אלא רק הסתובב לכיוון השביל שהוביל לאולם התעמלות ונשען בגבו על השולחן. הוא המשיך לעשן.
"אני יכולה לשאול אותך שאלה?" שאלתי אותו לאחר דקה של שתיקה.
"את תמיד שואלת…" הוא ענה ביובש.
"באיזה מכללה אתה מתכנן ללמוד?" שאלתי. מאז שאימא שלי העלתה את העניין, לא הפסקתי לחשוב על העניין. שנאתי לחשוב עד כדי כך קדימה אבל הפריע לי לחשוב שאני יכולה לעזוב לפרינסטון עוד שנה וחצי והוא יעזוב למקום אחר והמערכת היחסים תסתיים מבלי להשאיר רושם.
הוא שאף מהסיגריה ואז אמר בחיוך, "למה לי לעזוב למכללה? אני עובד במוסך עם אבא ודוד שלי…זה עסק משפחתי."
"אבל," אמרתי. "אתה לא רוצה ללמוד במכללה?"
"לא," הוא ענה בפשטות.
הייתי מופתעת מהחוסר עניין שלו בנושא. הוא אפילו לא נראה מהוסס.
"מה יהיה איתנו אחרי תיכון?" שאלתי אותו. הוא שוב שאף מהסיגריה באיטיות ואז לפתע התעצבנתי, חטפתי את הסיגריה מבין שיניו וזרקתי אותו הצידה.
"היי!" הוא קרא בהפתעה.
"אתה חושב שהקשר בינינו סתם?" שאלתי אותו ברוגז. "אני רק אחת מהחברות שלך?"
"ג'יימי-"
"כי אני לא בחורה כזאת! אני לא מישהי שמחפשת רק להעביר זמן…" אמרתי לו בקול חד.
"את חושבת שאני לא יודע זאת?" הוא שאל בקול רגוע וחזר להסתובב אליי.
"אז מה יהיה איתנו?" שאלתי שוב. "אתה תישאר פה ואני אסע לניו ג'רזי? במידה ואתקבל כמובן…"
"אני לא יודע," הוא ענה במשיכת כתף. "למה לחשוב כול כך רחוק כשיש לנו זו את זו עכשיו?" הוא שאל בחיוך וקירב את פניו אל שלי ונישק את לחיי ברוך.
"כי לפעמים צריך לחשוב על העתיד," הדפתי אותו מעט אבל החזקתי את פניו קרוב לשלי. "אולי אתה יכול לבוא ללמוד במכללה בניו ג'רזי…קרוב אליי, ונוכל להיות ביחד…" הצעתי בזהירות.
הוא צחק מעט ואז נישק אותי, זרועותיו עטפו את מותניי והידקו אותי אליו. נכנעתי לנשיקתו ונסחפתי אל תוכו.
אולי זה באמת רעיון טוב? אולי אני יכולה לעזור לו לשפר את ציוניו כדי שיוכל לבוא ללמוד קרוב לפרינסטון?